שוק המדיה בארץ, לפחות כמו שאנחנו מכירים אותו, מתמוטט. אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה סביבנו. "מעריב" בדרכו אל ההיסטוריה, "ידיעות אחרונות" הולך ומצטמק במהירות, "הארץ" גוסס לאיטו, כשאת צינור ההנשמה שלו מזין מיליארדר משיחי עם תחביבו החדש – עיתון פוליטי שרווח הוא האינטרס האחרון שלו. "ערוץ 10", "קשת" ו"רשת" משלמים מחיר כבד על רגולציה של פקידי חצר וזכיה במכרזים מקולקלים מראש שמסרסים כל יכולת להרוויח מתוכן טלוויזיוני. ומעל כולם, כשתקציבו נושק למיליארד שקלים, נוסק לו הצ׳פלין המושחת עד כיעור ממש, הלא הוא "ערוץ 1", ומשתין על כולנו – נתיניו בחוק – בחוסר בושה מרתיח דם.
לפוסט המלא »
בסוף השבוע שעבר הזדמן לי לקחת חלק באחלה פאנל במסגרת כנס ה-MBA השנתי של סטודנטים ישראלים בניו יורק. בצהרי יום ראשון, מיד טאון מנהטן – פצחנו לנו בשיחה נלהבת ומלאת תשוקה על אינטרנט, יזמות, לימודים אקדמאים ומה שמקשר ביניהם. והקהל, שבדרך כלל בכנסים רק מחכה לדרינקים חינם של סוף היום, היה דווקא איכפתי, רצה לקחת משהו ממה שבאנו לומר, מהנסיון שצברנו כל אחד במסעו.
סתיו שפיר, מי שמתיימרת לייצג את המעמד הבינוני ואת קיפוחו, נסעה למסע עינוגים בעיר האורות מינכן, כל זאת במסווה של השתתפות בכנס אינטרנט. במהלך הביקור לנה במלון פאר מפואר מאוד (חמישה כוכבים שלמים!), ועוד למשך יומיים ארוכים ומלאי פאר. לא להאמין, אה?
אז האם ההיי טק הישראלי שונה מזה האמריקאי? או שאולי גם הוא חי בבועה? המחשבה הזאת מלווה אותי חודשים. ומה בעצם שונה בין מה שאמר שמידט על עמק הסיליקון לבין הרצליה פיתוח? בפגש של מנהלים ישראלים שנערך בניו יורק לפני כחודש, שאלתי אחד הבכירים ביותר בתעשיית ההון הסיכון בארץ, אדם מעורב חברתית, האם ההיי טק הישראלי ניתק את עצמו מהשיח הרחב יותר?
בואו נתחיל מהסוף. נגנבתי על אינסטגרם. מהרגע הראשון. נגנבתי וקינאתי ביזמים בו זמנית, שלוש דקות מהשניה שבה התוודעתי למוצר. הפשטות הגאונית הזאת, והמשמעויות המהפכניות שלה, פשוט הרסו אותי. זה לא קרה לי מאז שנכנסתי לטוויטר, נדמה לי. שנתיים מאז שהאינטרנט באמת ריגש אותי בפעם האחרונה
בשישי בלילה, על המטוס חזרה מתל אביב לניו יורק, יצא לי לקרוא את "7 ימים" של ידיעות אחרונות. קריאה במוסף הדגל של ידיעות אחרונות היא סוג של פגישה עם הצפוי ביותר, מין דפדוף רפלקסיבי בחבילת תוכן שנדמה לך שקראת כבר מיליון פעם. אבל מכל המלל הצפוי לעייפה במוסף, נהניתי מאוד מהטור של רענן שקד, שמבכה את מותו של "הכותב בשכר" ואת מותה (או גסיסתה) של העיתונות הכתובה כמקצוע
בן כספית מפחד מהאינטרנט, או שונא אותו, או שניהם יחד. גם נחום ברנע. והם לא לבד. הכתבים המובילים של העיתונות הישראלית, שבמשך למעלה מ-20 שנה הם הוסמכו מטעם רשויות המדיה הישנה לנסח עבורינו את מצב הרוח הלאומי, לא מסוגלים לקבל עולם שמפרק את הפירמידה שבראשה הם עומדים.
"החיים", אמרה לי אמא שלי בתקופה בה הסתובבתי ברחבי הארץ עם לפטופ כדי לנסות ולגייס כסף, "החיים הם סיבוביים. חלק מאיתנו עולים, חלק יורדים, אבל אחר כך רובנו גם מחליפים תפקידים. הכל סיבובי, תזכור, ותחשוב פעמיים לפני שאתה נעלב בקול. כשמתנשאים עלייך, תחייך בנימוס.
