דף הבית » סטארט אפ

מפגר, אבל אופטימי

[ 27 ביוני 2008 | 1 views | no comments ]

"החיים", אמרה לי אמא שלי בתקופה בה הסתובבתי ברחבי הארץ עם לפטופ כדי לנסות ולגייס כסף, "החיים הם סיבוביים. חלק מאיתנו עולים, חלק יורדים, אבל אחר כך רובנו גם מחליפים תפקידים. הכל סיבובי, תזכור, ותחשוב פעמיים לפני שאתה נעלב בקול. כשמתנשאים עלייך, תחייך בנימוס. כשאומרים לך 'לא' בצורה מבטלת, תגיד 'תודה רבה' ותספור עד עשר. אל תשרוף גשרים אם אתה לא חייב, תתאפק! לפעמים הגלגל מסתובב. אתה אף פעם לא יודע את מי תפגוש שוב, ומתי…"

אישה חכמה אמא שלי, עם עבר לא מבוטל בעולם ההיי טק. את כל החוויות הלא נעימות האלה, שכל כך מפתיעות יזם טירון בניסיון הראשון, היא עברה כבר מיליון פעם: את ההוא שקטע אותך באמצע המשפט השלישי ואמר "אני בחוץ. אין לזה סיכוי להתרומם"; את ההם שלא החזירו אפילו מייל מנומס, למרות שהתקשרת וכתבת וביקשת פידבק; את האלה, מהמשרדים מנקרי העיניים, שביקשו ממך פרזנטציות וקבצים וטבלאות ואחר כך העבירו אותם הלאה בלי לשאול אותך; את ההוא שדחה איתך כל פגישה שעתיים לפני; וגם את אלה שסירבו בכנות ובכבוד הראוי.

יזם, וזה אולי השיעור הראשון שלומדים בתחילת הדרך, צריך להיות מפגר, אבל אופטימי. כי בלי אופטימיות, בוודאי באקלים ההשקעות הישראלי (שכתבתי את דעתי עליו השבוע), אי אפשר להמשיך הלאה, אי אפשר להתקדם. אופטימיות, עור של פיל, ואמונה – אלה המרכיבים שצריך בתחילת הדרך. אחר כך זה רק נהיה יותר קשה קריצה.

נזכרתי השבוע בתאוריית הסיבוביות, כשהיא דפקה לי על הדלת. זה אומנם סיפור קטן, לא חשוב, מינורי. אבל הסיפורים האלה, הנצחונות הקטנים שלך עם עצמך, הם חלק מרכבת ההרים הזאת של החיים בסטארט אפ, של החיים בכלל. אז בקיצור, צ'מעו סיפור:

בנומבר 2006 התחלנו לפתח את 5min. שלושה יזמים, נטולי חסכונות משמעותיים, משרד קטנטן באור יהודה, ורעיון – זה מה שהיה לנו. יצאנו לדרך, שכרנו מתכנת בודד, והתחלנו לעבוד. היה לנו חלון זמן של שלושה חודשים כדי לגייס כסף. זה היה גיוס או סגירה של הבאסטה. והלכנו לפגוש את כל מי שהסכים. Baggers can't be choosers, ידענו. ואת הפרזנטציה שהכנו אז, העברתי יותר מ-50 פעם. לפחות.

באחד מן הימים, בין פגישה לפגישה, יצא לי לקרוא בדה מרקר ראיון עם איש הון סיכון ישראלי. האיש סיפר בהרחבה עד כמה הוא מעוניין בהשקעות ווב 2.0, כמה הוא פתוח להשקעות סיד בעולם הניו מדיה, כמה הוא מאמין באינטרנט הישראלי, ביזמים – כל אותם הדברים שאומרים משקיעים למראיין שלא בקיא מספיק כדי להקשות עליהם. ישבתי בבית הקפה – לפטופ, הפוך וסיגריה – קראתי, הוקסמתי, והתחלתי לחפש את האיש בגוגל, למצוא את כתובת המייל שלו (שאכן אותרה דרך לינקד אין). אני לא יודע למה, אבל הייתה לי תחושה שזה המשקיע שלנו, שהוא בטוח יתרשם מהתשוקה שלנו, ממה שאנחנו מצליחים לפתח בלי כסף כמעט, בהתאמה שלנו לפרופיל היזמים שהוא שירטט בכתבה המחמיאה.

אז הגעתי בלילה הביתה וניסחתי מייל. סיפרתי עד כמה התרשמתי מהכתבה, השתדלתי לא להישמע מתחנף, שירטתתי את החזון שלנו וביקשתי פגישה או שיחת טלפון. זה היה מייל קצר, לא מעיק, גם לא קורקטי. חיכיתי לתשובה – לא משנה מאיזה סוג. חיכיתי יום, יומיים, שבוע, שבועיים, אבל היא לא הגיעה. אז כתבתי שוב. עוד מייל. הזכרתי את המייל הקודם בשיא הנימוס, והפעם ביקשתי "רק שיחת טלפון", וגם צירפתי לינק לפרזנטציה קצרה. וחיכיתי שוב.

אחרי 10 ימים הגיע מייל חזרה. הוא היה קצר. "אתם באוויר?", נשאל בו. לא 'שלום, רן'. לא 'תודה על המייל שלך'. לא 'בברכה'. כלום. יוק. רק "אתם באוויר?". אז עניתי שלא, אבל שאני אשמח מאוד להרחיב או להיפגש או לנסות להראות את מה שכבר פותח. כתבתי שאנחנו עובדים בלי שכר, שיש פרוטוטייפ, שאנחנו מפיקים סרטים, ששכרנו מתכנת, שאני משוכנע שאני אוכל לעניין אותו. הגעתי כבר לארבע פיסקאות. רציתי לקבל יחס. "מה המודל העסקי?", הייתה התשובה שהגיעה אחרי שבועיים. הפעם כבר הגיעו שלוש מילים, שזו התקדמות, אבל הטמפרמנט שלי – למרות כל העצות האמהיות – כמעט ניצח. נעלבתי, מאוד, והיה בי דחף לענות חזרה, הפעם לא בנימוס.

אז תגידו, 'משקיעים – הם לא יכולים להיות נחמדים לכל אחד, תתבגר'. ואני אענה, "למה? מה יש? בן אדם משקיע וכותב, ויש לו מיזם מאחוריו, והוא מאמין בו בכל הלב. למה אי אפשר להיות אנשים, בני אדם? לא הרבה יותר. למה אי אפשר לענות בנימוס, לקבוע שיחה של 10 דקות, או אפילו לסרב ולאחל בהצלחה?'. לי, בכל אופן, זאת נראית התנהגות טריוויאלית.

חליפת המיילים הקצרה הזו נמשכה עוד חודשיים, שהם עוד שני מיילים בדיוק מהצד האחד ("מתי אתם עולים?", "מה מייחד אותכם?"), ועוד חמישה מהצד שלי. בתום החודשיים האלו כבר חתמנו על Term Sheet. מאז לא שמעתי מהאיש, אם כי נפגשנו פעם באירוע והוא אמר לי שנדמה לו ששמע עלינו. התאפקתי שוב. הפעם ביתר קלות…

אבל השבוע נזכרתי בתיאוריה של אמא שלי. החיים הפגישו אותי עם הסיבוביות. זה קרה שלשום בבוקר, במשרד בניו יורק, כשבמיילבוקס שלי הופיע מייל מאיש בכיר בעולם המדיה כאן, שיצא לי לקשור איתו קשרי ידידות. הוא שלח לי מייל קצר, ביקש ממני לקרוא מייל שקיבל השבוע מהאיש שקימץ עלי במיילים. באותו מייל סיפר המקמץ על רגשי ההערכה הרבים שיש לו כלפי הבכיר מעולם המדיה, ועל הרצון שלו להיפגש איתו, אפילו לזמן קצר, כדי להציג לו כמה מההשקעות החמות בפורטפוליו שלו. המקמץ כתב מייל מדוד, לא מעיק, אבל גם לא קורקטי. הוא כתב שגם שיחת טלפון תהיה התחלה מצויינת. הוא הזכיר לי מישהו.

החבר שלי כתב לי: "מכיר אותו? אתה יכול לעשות לי בירור עליו בבקשה? שווה לפגוש אותו?"
עניתי: "אני לא מכיר אותו. ניסיתי להיפגש איתו כמה פעמים כשחיפשתי השקעת סיד. כתבתי לו כמה מיילים, אבל הוא לא ענה ולא הסכים להיפגש. אז אני לא יכול להגיד עליו שום דבר טוב או רע. לברר?"
החבר שלי ענה: "אין צורך. הבנתי. תודה…"

והרגשתי די טוב, מודה. הרגשתי שזאת אמנם אנקדוטה, אבל משמעותית בשבילי. וזה אמנם סיפור קטן, מינורי, אבל חשבתי ששווה לספר אותו. שווה לספר אותו כי הוא תזכורת שהכל סיבובי, ושפשוט משתלם להיות בני אדם, תמיד, גם אם אתם מלכי הביצה הזמנית שלכם. וגם אם הכל זה ביזנס, ולא מעניין אותכם להיות בני אדם במישור הרגשי, מסתבר שששומו שמיים – זה אפילו מועיל לעסקים.
עכשיו לכו תתווכחו עם זה…

______

ועוד על חווית גיוס הכספים האישית שלנו בסרט שכתבנו והפקנו אנחנו לפני שנה וכבר צבר למעלה מ-102 אלף צפיות. הנה עוד דרך להוציא אגרסיות:


Watch more DIY videos on 5min.com

Comments

Powered by Facebook Comments

1 Star2 Stars3 Stars4 Stars5 Stars (No Ratings Yet)
Loading ... Loading ...

אין תגובות »

  • א"ז כותב :

    מאוד מרגש לקרוא את הפוסט הזה. יש לך ימים או שבוע עם נקודות שבירה? ואל תגיד "כמו לכולם" אלא מה גורם להן

  • רן כותב :

    א"ז, תודה.

    בטח שיש ימים, יש הרבה כאלה. ויש גם שבועות. אני לא אכתוב "כמו לכולם" כי אני לא מכיר את כולם, אבל אני אנסה לכתוב על זה פוסט מתישהו. בשורה התחתונה, להיות ישראלי יחיד במשרד בניו יורק זה קשה. פרטים בהמשך…

  • איציק כותב :

    איך שגלגל מסתובב. היה מאוד מהנה לקרוא, כרגיל אצלך בבלוג. בעצם, הפעם יותר מהרגיל.

  • דוד כותב :

    כן אומרים שהנקמה היא אחד המניעים החזקים ביותר…

  • אפי פוקס כותב :

    בראבו! כתוב כל כך טוב. ומזכיר לי כל כך איזה סגן אלוף שהשפיל אותי עד אפר כשהייתי סרן פשוט שנתון למרותו, הוא זרק עליי כל פאדיחה שלו, שיקר והתנהג בצורה שגרמה לי לפשוט מדים בסופו של דבר.

    לימים, בתפקידי האחרון בצבא, אליו התגלגלתי בין היתר בעקבות הפרשה עם אותו סא"ל, הפכתי להיות העוזר האישי של קודקוד שהיה צריך לקבל החלטה לגבי אותו סגן אלוף. הוא שאל את דעתי עליו בתור מפקד, אמרתי לו את האמת לאמיתה והוא החליט את מה שהחליט. הגלגל הסתובב.

  • אורן מילשטיין כותב :

    איש, כתיבה מעולה כמו תמיד והקליפ פשוט הורס!
    תענוג צרוף.

הגיב/י. זה חוקי !

באפשרותך להגיב או לשלוח טראקבק מאתרך. באפשרותך גם להירשם ולקבל עדכונים באמצעות RSS.

תגיות HTML מורשות לשימוש:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

הבלוג תומך בצלמיות. באפשרותך להירשם באתר Gravatar.