דף הבית » co.il

למה בן כספית מפחד מהאינטרנט

[ 16 בפברואר 2010 | 4,378 views | 2 comments ]

1.

כפרוץ פגז מלוע תותח, בדרמטיות אין קץ, הגיח אלינו בשבוע שעבר אביר העיתונות יפת הבלורית והטוהר, בן כספית, כשהוא רכוב על גבי פרש הקונצנזוס הישראלי. במאמר נוקב, ממלכתי, הודיע כספית לאנשי השמאל שתם עידן סתימת הפיות, נגמרו הימים הטובים. לכספית, מייצג האתוס הציוני, נשבר. בן איז אין דה האוס, הוא הכריז, ומעכשיו כולם יכולים לדבר חופשי, בלי להתבייש. תם עידן הצנזורה, החל עידן הביקורת.

החברים בשמאל הקיצוני, אלה שמטיפים כל הזמן על הזכות למתוח ביקורת קשה, להגיד דברים קשים מאוד, הם פשוט לא מסוגלים לשמוע ביקורת. הם התרגלו לא לשמוע ביקורת. בבועה בה הם חיים, היה עד עכשיו הליך אוטומטי שעשה "דליט" על כל ביקורת שהיא. אז זהו, שלא עוד.

יפה, לא? לאומי כזה. אלא שהפוסט ב"בלוג" של כספית, כמה אבסורדי, היה סגור לתגובות. מה זה סגור, נעול הרמטית. ככה סתם, בלי בדל של הסבר. שרירותית. וזה היה משעשע, אני חייב לומר. משעשע כי נדרשת חוסר מודעות עצמית כדי לייצר את הפרדוקס הזה, המיידי כל כך, שבין הקריאה הנרגשת לדיון ביקורתי ואי הנגישות של הטקסט עצמו אל ביקורת. סוג של שירה.

2.

אבל למה הוא חוסם? שאלתי את עצמי כשסיימתי לקרוא את המאמר של כספית. מה איכפת לו, לעזאזל, ממבול התגובות שיבואו אחרי הדרמה שיצר? מה איכפת לכספית מגל התבערה הטוקבקיסי (העצמאי והממומן) שיתלווה אל שיח החירשים הפומפוזי שהוא והעיתון שלו מנצחים עליו בכזאת חדווה? אז יתווכחו איתו, אז מישהו יסתור אותו בפומבי, אז מה? את התגובות הפוגעניות הוא הרי יכול להסיר, את הטרולים מותר לו לחסום, אז למה לעלות פוסט לרשת ובדרך לבעוט בכל מה שהיא מייצגת?

חזרתי לקרוא את המאמר כדי להבין את נפש המחבר, ונתקלתי בשורה בתחילת הטקסט שהסבירה קצת יותר על היחס של כספית לרשת:

"לא מעט מאמרי שטנה נגדיים נכתבו [על מאמרו הראשון של כספית כנגד השמאל]. מכיוון שכבר מזמן אני לא קורא מקומונים, וגם באינטרנט לא תמצאו אותי יותר מדי, אנתח כאן מאמר אחד שנכתב בעיתון שלי".

האינטרנט, המקומונים, כספית לא מבלה במקומות האלה (שמושווים זה לזה במין בוז מובלע ואדיש), הם לא ממש קיימים בשבילו וחשוב לו שנדע על כך. "לא תמצאו אותי שם יותר מדי", הוא רומז לנו גם את מה שמשתמע מכך, 'אני פשוט עסוק מידי בשביל השטויות האלה'. כסcaspit2פית אינו מוצא זמן לקרוא את דעותיהם של זבי החוטם מהבלוגים-שמוגים, ודאי שלא את תגובותיהם חסרות המשמעות. הוא עובד, עסוק בעשייה האמיתית. מפאת קוצר הזמן כמובן, בחר לנתח מאמר אחד בלבד, מגוף תוכן איכותי כיין, הלא הוא "מעריב". הו, כמה מגניב.

אלא שמעריב, כמו כל עיתון אחר, גם הוא ממומן, וגם הוא מייצג אג'נדה טבלואידית שמושקע בה כסף רב כדי שתמשוך כמה שיותר קוראים. אז מה ההבדל בעצם? למה חושב כספית שזה בסדר לעצור את גבולות השיח בתוך הטריטוריה שלו, במדיה הישנה שבה הוא בעל הבית? ולמה אסור לו, לשיח, לביקורת, לחצות אל גבולות המדיה החדשה שבה מתגוררים כולנו? האם ביקורת היא לגיטימית רק כשהיא מושמעת מפיו של כספית? ההיינו לצנינים בעיניו?

3.

בן כספית מפחד מהאינטרנט, או שונא אותו, או שניהם יחד. גם נחום ברנע. והם לא לבד. הכתבים המובילים של העיתונות הישראלית, אבירי המדיה הישנה, הם לא אוהבים את החיה הזאת. היא יוצאת להם מפרופורציה.

אני חושב שזה די הגיוני שאבירי העיתונות יסתכלו בזלזול מופגן על אחיהם הקטן והדיגיטלי, זה מהפורומים והבלוגים-שמוגים. אני לגמרי יכול להבין את זה. אנשים שבמשך למעלה מעשרים שנה הוסמכו מטעם רשויות המדיה הישנה לנסח עבורינו את מצב הרוח הלאומי, לא מסוגלים לחבק עולם שמפרק את הפירמידה שבראשה הם עומדים. אנשים שעומדים בראש של פירמידה, לא משנה מאיזה סוג, לא רוצים לפרק אותה. אף פעם לא.

ולכן האינטרנט, אליבא דה כספית-ברנע, תמיד יהיה מקום שתכלית קיומו הן פאקאצות שכותבות בהתרגשות על הגמר של כוכב נולד. זו הסתכלות נוחה, אבל סטריאוטיפית מאוד. היא נוחה כי הרשת היא כל כך הרבה יותר מזה, לצערם. וברשת יכול פתאום גם איזה בלוגר-שמוגר אחד, נמרוד אבישר, לפתוח בלוג ולהעלות בו טיעונים מנומקים היטב כנגד המאמר של כספית – גם אם הפוסט של האחרון סגור לתגובות. אני לא יודע מי מהם צודק, אגב, אבל זה נראה לי פחות חשוב. החשוב הוא שבעולם שלא היה בו אינטרנט, היו קוראים בקרליבך את "תגובתו למערכת" של אבישר, מחליטים אם לפרסם אותה או לא (וגם אז תחת קיצוצי עריכה), וממשיכים הלאה. בעולם שלא היה בו אינטרנט לא היו קיימים בכלל נמרוד אבישרים, לא היה להם קול, או פנים, או דיעה. הם היו מה שכספית היה רוצה שימשיכו להיות – קוראיו של בן כספית.

4.

בן כספית מפחד מהאינטרנט כי אחרי הכל גם הוא שייך לאליטה, לא זו שהוא יוצא נגדה אמנם, אבל אחת חזקה לא פחות. כספית הוא חלק מאליטת התקשורת הכתובה, ממנהיגי מדורת השבט הישנה והטובה, זאת שאוהבת לדבר בשם "העם" אבל לא לדבר איתו. ואליטות, זו דרכן, הן רוצות לשמר את הישן והטוב, כי הטוב הוא שלהן בעיקר. הם לא ייתנו לטכנולוגיה לשנות את כללי המשחק. כי השינוי הזה, בסוף היום, מאיים לקחת מהן את ההגמוניה שהם כל כך התרגלו אליה.

כי מאחורי המדיה החדשה, או הווב 2.0, או העולם הדיגיטלי – תבחרו איזו הגדרה שתרצו – עומד שינוי טכנולוגי שמשנה את הכללים. האינטרנט, בניגוד לעיתונות הכתובה, הוא מרחב חדש שיכול להכיל שיח רחב יותר, שבו כל אחד מאיתנו יכול להתחבר אל מסך ומקלדת ולהביע את דעתו – משובחת, ממוחזרת או עילגת. אנחנו, כל מסעודה ומסעודה מאיתנו, הופכים לחברת מדיה קטנטנה עם תפיסת עולם משלה. ואנחנו מדברים, כי פתאום מותר לנו. ואנחנו מבלים לא מעט זמן (בניגוד לכספית) בתוך המרחב הדיגיטלי שנוצר על ידי הדיאלוג דווקא, לא המונולוג. והרב שיח הזה הולך ומתרחב. הוא לא משתפר בהכרח באיכותו, אבל הוא כן מאפשר ליותר אנשים לקחת בו חלק. והרב שיח הזה משנה את העולם, את הצורה שבה אנחנו צורכים תוכן. כספית לא אוהב את זה. השינוי מסכן אותו.

בן כספית לא מפחד מהאינטרנט בגלל נמרוד אבישר. בינינו, כמה אנשים באמת יקראו את הפוסט שלו? אבל הוא מפחד מהמסה שיוצרים מאות אבישרים, זנבות ארוכים, בלוגרים-שמוגרים, שמתחברים ביחד אל חבילת תוכן שמייתרת את הצורך בקריאת מעריב. כי גם אם את אבישר יקראו רק מאות או עשרות אנשים, גם אם הוא רק זב חוטם, יש ברשת מאות בלוגרים שכותבים לא פחות טוב מלא מעט עיתונאים, וסוף סוף ניתנה להם ההזדמנות להתבטא. וכתוצאה מכך, ואת זה כספית יודע, פחות ופחות אנשים מבלים את זמנם הפנוי בקריאת מעריב, ויותר ויותר מבלים את זמנם בעולם שמאפשרת האלטרנטיבה. כי אנשים אוהבים רב שיח, מסתבר, לא רק שיחות חד צדדיות. אז הם גולשים ברשת ומבטלים את המנוי למעריב.

5.

maariv1

איור: יעל בוגן, 7i

חבילת התוכן שמספק מעריב בתשלום מתחרה היום בחבילות תוכן חינמיות אינסופיות כמעט. זו תחרות קשה, אכזרית, שמתמודדים איתה מאות עיתונים בעולם. חלקם יצליחו למצוא את עצמם מחדש, החלק הגדול יותר ייסגר. גם מעריב ייסגר, והוא יהיה העיתון הישראלי הראשון להיסגר כאן מאז "חדשות". הוא ייסגר גם בגלל שבניגוד למתחריו, הוא מעולם לא הבין את הרשת ואת השינוי שהיא מחוללת באופן צריכת התוכן. הוא ייסגר גם כי מעולם לא הצליח לייצר נוכחות אינטרנטית משמעותית, חזון שאולי יצדיק השקעה מאלה שיחפשו לראות בו גוף עם עתיד.

מעריב הוא עיתון בלי אופק, בלי חזון, כבר הרבה מאוד שנים. הוא עיתון מבולבל שמעלה לרשת מאמר כנגד מתחרה, מקבל עליו למעלה משש מאות תגובות, ואז מוחק אותן בהינף יד, "משיקולי IP". הוא עיתון שהחליט לצאת בפרוייקט בלוגים חגיגי, אבל בכיר כותביו מסרב להכיר ברב השיח שעומד מאחורי הפלטפורמה אליה הצטרף, חוסם את קוראיו מגישה אליו, ומסרב לתת לנו לבקר אותו.

כי החברים במעריב, אלה שמטיפים כל הזמן על הזכות למתוח ביקורת קשה, להגיד דברים קשים מאוד, הם פשוט לא מסוגלים לשמוע ביקורת. הם התרגלו לא לשמוע ביקורת. בבועה בה הם חיים, היה עד עכשיו הליך אוטומטי שעשה "דליט" על כל ביקורת שהיא. אז זהו, שלא עוד.

Comments

Powered by Facebook Comments

1 Star2 Stars3 Stars4 Stars5 Stars (No Ratings Yet)
Loading ... Loading ...

2 תגובות »

  • Ealz כותב :

    שאפו על חזרתך לבלוגינג – גם אם בן כספית גורם לי לבחילה עמוקה, היה מעניין לקרוא. וכן, עליי לברך על כך שמעריב כבר לא מספקים לי תלוש.

  • פוסט של ארבעה שקלים | רק רשת כותב :

    [...] מפרגן לרמת הכתיבה ברשת (בניגוד לכל הנחום ברנע-ים, הבן כספיתים ושאר הארכאים למיניהם), ולא מצביע על הכותבים בה כאשמים [...]

הגיב/י. זה חוקי !

באפשרותך להגיב או לשלוח טראקבק מאתרך. באפשרותך גם להירשם ולקבל עדכונים באמצעות RSS.

תגיות HTML מורשות לשימוש:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

הבלוג תומך בצלמיות. באפשרותך להירשם באתר Gravatar.