דף הבית » co.il

חדש, חדש, חדש

[ 11 באוקטובר 2012 | 11,383 views | 16 comments ]

1.

היטב אני זוכר את הבוקר הזה של יום חמישי, אי שם בסתיו 2004, הבוקר שבו החלטתי שאני לא רוצה להיות עיתונאי יותר. אפוף מהנגאובר, אחרי פעמיים קפה בלניס, התנעתי את הטוסטוס הישן להחריד שלי, ונסעתי כהרגלי מפלורנטין כל הדרך אל מערכת עיתון "תל אביב" כדי לראות את הכתבה שעבדתי עליה כמה שבועות. זה היה ריטואל קבוע של פתיחת סוף השבוע (שבמונחי תעשיית השבועונים הוא כמעט קודש): שלושה ימים ארוכים של מנוחת הגוף, אבל לפני כן הצצה בעיתון חדש, ריח טרי של דיו, כתבות שכתבתי, שער שעיצבנו רק ערב קודם, ומילים. מילים שאמורות לשנות משהו בעולם, חשבתי פעם, מילים שבשבילן עזבתי את הכל והגעתי אל העיתונות.

אני זוכר את הבוקר הזה היטב, טוסטוס נוסע אל מילים, דוהר אל המערכת כדי לקרוא ראיון שלי עם שר בממשלת ישראל: ראיון ביקורתי, מושקע, שמאוד היה איכפת לי ממנו, כזה שמתעסק בסוגיות הליבה של משרד ממשלתי כושל, בהישגיו המועטים ובכשלונותיו הרבים של כבוד השר המגונדר. שעות ארוכות למדתי לקראת הראיון: שיחות רקע, ראיונות צד, תחקיר, קריאת ארכיונים. תחושת אחריות גדולה ומטופשת של ילד בן 30 שלא מודע לפוליטיקת ההון-שלטון שנסגרת מעל ראשו כאילו היה יתוש על הקיר, שלא יודע שראיונות עיתונאים הם לפעמים בסך הכל הצטברות של אינטרסים. נער הייתי…

ואז לקשור את הטוסטוס ובדילוג אל המערכת, והעיתון החדש מונח בערימות בקומת הקרקע, והראיון, דיו שיבש על מילים לא לגמרי שלי, ועם שמי שמתנוסס מעליהן באותיות גדולות. והטקסט המשוכתב, המביך כל כך. והאיש, כבוד השר המגונדר, מצולם היטב בזווית שמשווה לו נופך אינטלקטואלי. שר רע בישראל שסגר דיל עם מישהו בקומה חשובה משלי וזכה לכתבת סינדיקציה מפרגנת עד מאוד. ואני, הפקיד שמעולם לא גילו לו שהוא כזה, מתיישב על מדרגות המערכת וקורא איך אני מחמיא לכבודו – על גבי ארבעה עמודים שלמים – על מנהיגותו, נחרצותו, הישגיו.

אני זוכר את הרגע הזה היטב, את עוצמת ההיעלבות, את ההבנה שזה לא שווה את זה, שזה לא מה שחשבתי שעיתונות היא. אני ממש חושב שהפנמתי שם משהו, בקומת הקרקע של מיקוניס 5, שהבנתי איך מתנהל המשחק ומה נדרש כדי לשחק אותו. שנה מאוחר יותר, התפטרתי. שנתיים מאוחר יותר הקמנו את 5min, מהמרים על האינטרנט כמקום שבו עתידנו יהיה בידינו, רק בידינו.

השר וההוא מהקומה החשובה, אגב, עובדים היום – שניהם – אצל נוחי דנקנר.
אני מעולם לא הסתכלתי אחורה…

2.

הזרם התחיל בחודש שעבר אצל ארי שביט, פומפוזי כדרכו בקודש הוא מקונן על "גוויעת העיתונות" יפת הבלורית והטוהר, מאשים את הקפיטליזם שאינו יכול לממן אותה. אליבא ד'שביט זה האינטרנט (דווקא הוא מכולם) שהרס את הכל, והפוליטיקה, והשוק והרגלי הצריכה וגורמי שמיים… עזבו אותכם משקיעה רצינית אל הפרטים, תנו לתופי הטם טם השביטים לנגן: ׳תצילו אותה, את המדיה בישראל. עכשיו תצילו', הוא דורש במפגיע, 'כבודה נרמס בגללכם ובגללם ובגללו׳. כולם אשמים, פרט לאוחזים בעט.

ענת באלינט, בעין השביעית, שבועיים מאוחר יותר, תוקפת בשצף קצף את המו"לים, שלא השכילו להתחדש מהר מספיק, שהחריבו את העיתונות מהיסוד. יש אשמים לקטסטרופה, יש כתובת – הכנסת, הממשלה, גופי הפיקוח (מועצת העיתונות) ובתי-המשפט. 'זה הם שהביאו אותנו לאן שאנחנו', היא גורסת, 'הם והתנהלותם הרשלנית'.

יצחק לאור, משורר הבית של "הארץ", מצטרף ומאשים הפעם את הציבור המפונק, השמאלני לכאורה, שהחליט להפסיק לקנות את העיתון שלו. קריסת "הארץ", קובע לאור, משקפת את פניו העגומות של הצרכן כמובן, לא של המוצר. הציבור אשם הפעם. ואיתו, בליטוש הטיעון של שביט, הניאו קפיטליזם.

ואיתם, במין דיאלקט שמשלב קינה על מות התום, דרישה לסיוע, ורומנטיזציה של כורי הפחם של תאצ'ר, גם פויר, וחיים הר זהב, ויונתן הללי, ואפילו אלון עידן. כולם עיתונאים. כולם מתפרנסים מכלכלת התוכן בישראל כבר שנים ארוכות. כשהיא עבדה, הכל היה על הכיפאק תודה ששאלתם. אבל עכשיו, כשנחשפת ההירדמות הסדרתית בשמירה, כשמגיע תג המחיר על ההצטנפות ארוכת השנים תחת כלכלת מדיה מעוותת וקרטליסטית בישראל, כולם בועטים לכל עבר. יצרני התוכן, מאות אם לא אלפים ששקעו אל תוך פאסיביות חסרת אחריות כמעט, מתעוררים משנת היופי שלהם כדי לגלות שהמנוולים שינו את החוקים ושהעסקים שהם עובדים בהם כבר לא עובדים יותר.

והם כועסים על כל מה שזז. כבר למעלה מחודשיים. רק על עצמם הם לא…

3.

שוק המדיה בארץ, לפחות כמו שאנחנו מכירים אותו, מתמוטט. אין מילה אחרת להגדיר את מה שקורה סביבנו. "מעריב" בדרכו אל ההיסטוריה, "ידיעות אחרונות" הולך ומצטמק במהירות, "הארץ" גוסס לאיטו, כשאת צינור ההנשמה שלו מזין מיליארדר משיחי עם תחביבו החדש – עיתון פוליטי שרווח הוא האינטרס האחרון שלו. "ערוץ 10", "קשת" ו"רשת" משלמים מחיר כבד על רגולציה של פקידי חצר וזכיה במכרזים מקולקלים מראש שמסרסים כל יכולת להרוויח מתוכן טלוויזיוני. ומעל כולם, כשתקציבו נושק למיליארד שקלים, נוסק לו הצ׳פלין המושחת עד כיעור ממש, הלא הוא "ערוץ 1", ומשתין על כולנו – נתיניו בחוק – בחוסר בושה מרתיח דם.

ברגע אירוני אחד נופלת לה "חומת ברלין" של המדיה הישראלית, והאמת העגומה מתגלה לרבים כל כך: זהו הרוב מכריע של התוכן שאנחנו נחשפים אליו בישראל כבר שנים לא מעטות, זה מה שאנחנו צורכים – תוכן לא רווחי, נטול מודל עסקי, שממומן על ידי אחד מהשניים: פוליטיקאים ששולטים על קופה ציבורית וגחמתם בידם ו/או בעלי הון שמוכנים לשאת הפסדים בתחום המדיה כדי למנף פעילות רווחית יותר בפירמדותיהם/קבוצותיהם/קונצרניהם. אלה הם אדוני המדיה הכתובה (והאלקטרונית) בישראל, כבר שנים ארוכות. נא תכירו.

אלה או אלה, שולטים באמצעי התקשורת הישראלית מסיבותיהם הלא כלכליות גרידא, מאכילים את הציבור בתוכן אפוף אינטרסים, מוטה ממיליון סיבות, מספקים את מערבולת המידע המסונתז למעמד הבינוני, זה שאליו שייכים כל העוסקים בדבר – השביטים, הברנע-ים, הבאלינטים, עיתונאים באשר הם. אלה שצורחים כעת שמישהו יבוא להציל את מסרסיהם. אלה או אלה: פוליטיקאים או בעלי הון, שלא תלויים בעתיד העיתונות למחייתם, שלא דוחפים בכל הכוח את העסקים שהם מנהלים אל העולם החדש, שלא משקיעים בהתחדשות, בחדשנות, בכל מה שצריך כדי להעביר את עולם המדיה על אלפי עובדיו אל המאה ה-21. זאת החבורה שמנהלת פה את הסיפור.

וכן, יש גם קונטקסט רחב יותר שאי אפשר להוציא אותו מהמשוואה. העיתונות המודפסת חווה קשיים גדולים גם בעולם כולו, זה נכון, לא מדובר בהמצאה ישראלית. וכן, הסוגיה העסקית סבוכה עד מאוד, המודלים העסקיים מתגבשים בתנועה, אין פתרונות קסם. לפני כמה חודשים פרסמתי פה פוסט שמנסה להסביר את הכשלים העמוקים והמהותיים בשוק הפרינט בעולם כולו, את העובדה שמתוך שלושה מקורות הכנסה מסורתיים נשארנו עם החלש שביניהם ועם עוד חצי במקרה הטוב. לא חידשתי הרבה, רק סידרתי את הדברים. ועדיין, התגובות הרבות שקיבלתי למאמר, בעיקר מחברים כותבים, הדהימו אותי. ההפתעה המוחלטת הזו, של אנשי תוכן רבים, בהבנת הבור העיסקי העצום שהתעשיה כולה נקלעה אליו. וההבנה שהבור הזה, במתכונתו הנוכחית, בהנהגת מנהליו הנוכחיים, אלה או אלה, לא ממש ניתן לתיקון. התדהמה הרטרואקטיבית של לא מעט חברים הפתיעה אותי בעוצמה שלה. ואיתה ההפנמה שאנשי התוכן שאני מכיר במדיה הישראלית, כמעט כולם, שקעו עד צוואר בעיסוקיהם היומיומיים והפקירו את ניהול המוצר בידיים של מי שזה לא יהיה…

4.

אז הנה שאלה שלא עוזבת אותי כבר למעלה מחודש, כשאני מתבונן בקריסת העיתונות הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה, הנה שאלה לכל אותם עיתונאים שמבינים היום שהאדמה בוערת: איפה הייתם, תגידו? איפה הייתם כשבחוץ, בניכר, השתוללה הקריסה כבר לפני כמה שנים והולידה נסיונות חדשים ומרתקים? איפה הייתם כשהעיתונים שלכם קרסו (זה לא קרה החודש) והחלו להפוך לעסקים נכים שתלויים בהון לא כלכלי? איך זה שקיבלתם בכזו הכנעה את מבנה שוק המדיה הישראלי ונתתם לאלה מהקומות החשובות להוביל אותכם באף? למה לא צעקתם? ולמה לא השכלתם, אפילו חלק קטן ממכם, להלחם בזמן ולנסות להמציא את עצמכם מחדש, לערער את הסדר הקיים? איך זה שבמשך עשור לא קמו עיתונאים, אפילו פעם אחת, וניסו להקים אלטרנטיבה דיגיטלית? איך זה שכולם המשיכו בשגרת יומם עד הרגע שבו הכל התמוטט?

כי הממשלה אשמה, כן. והמו"לים גם הם אשמים, אין ויכוח. וגם העולם מסביב והמהפיכה הדיגיטלית יש להם חלק, זה ברור. ומודלים עסקיים בתחום התוכן הם קשים מאוד, אני מבין. אבל עדיין, אני מתקשה להבין איך הטובים שבאנשי התוכן עצמו את עיניהם לאורך זמן רב כל כך כשהם מסרבים להתמודד עם העובדה שהמוצרים שלהם אינם עובדים כלכלית וממומנים על ידי אינטרס צר בעל כיס עמוק. אני מתקשה להסביר לעצמי את האדישות המקצועית לכל מה שהוא מעבר למילים וכותרת ומשנה ועימוד וכיתוב תמונה. אני שואל את עצמי למה כל אותם עיתונאים שכותבים ארוכות בנושא לאחרונה, למה אותם תחקירנים שנוברים באינספור שערוריות ציבוריות, למה הם לא יוצאים לדרך הארוכה והלא כל כך נעימה, ושואלים את השאלה המתבקשת מכולן: למה המוצר הזה שאני עובד בו, ויוצר אותו, למה הוא כבר לא עובד לעזאזל? ומה האלטרנטיבה, אם יש כזאת? ומה עושים כדי לשנות "סדרי עולם"?

וועד עיתונאים זה דבר נפלא, בלי טיפה של ציניות, אבל מטרתו למזער נזקים ולא להוביל אל העתיד (אין חדשנות בהסתדרות, נדמה לי). וגם קוליגיאליות בין עיתונאים, והפגנות משותפות, וזעקה לזכויות המגיעות על פי החוק – הכל טוב וחשוב ומעורר השראה. אבל האם זה העיקר? ומה הלאה? ואיך זה שכשבמדינות אחרות היזמות בתחום פורחת – לא ניסה אף עיתונאי להתגרות בסדר הקיים והמעוות כל כך בישראל? ואיך עד היום מופנות כל האצבעות החוצה, במין אפקט פבלובי, במקום לעצור ולחשוב מה ניתן להמציא מחדש?

הקומות החשובות, תודה לאל, כבר לא חשובות יותר. והאינטרנט הזה שכולם מקללים אותו לאחרונה, הוא זה ששבר אותם. הוא ורק הוא ההזדמנות.

5.

אז הנה משב רוח אופטימי ועובדה חשובה אין-קץ שחייבים לזכור: הקריסה בעולם הפרינט היא קריסה של המודל בלבד, לא של הביקוש לתוכן איכותי. אל תטעו! הקריסה של עולם הפרינט – בדמיון רב לתעשיית המוסיקה – היא לא קריסת הדבר עצמו, אלא נפילה של אותם אמצעי הפצה קרטליסטים שחשבנו שיישארו פה לעד והנה עוד רגע אחד הם אינם איתנו. לא התוכן הוא זה שקרס פה, רק המודל שמקיים את מפיציו הנוכחיים.

ועוד עובדה שאסור לשכוח: העולם לא צורך פחות תוכן ב-2012, אלא הרבה הרבה יותר. כי העולם עדיין אוהב שמספרים לו סיפור, שמצלמים לו תמונה. זה הבסיס והוא לא ישתנה לעולם. הדבר היחיד שמשתנה הוא שבירת הפלטפורמות הישנות, אימפריות ההפצה, אלה שהיו להן יכולות שליטה בלעדיות על הזמן הפנוי שלנו. השינוי הגדול הוא בצריכת התוכן דרך אלטרנטיבות (בעיקר חינמיות) שמתהוות כל הזמן – מסכים חדשים, מגוון כותבים חדשים, חברים שממליצים ברשתות חברתיות, טכנולוגיה נגישה לכל. והמשמעות של קריסת פלטפורמת הפצה מסוג אחד, היא שיש הזדמנות לסוג אחר, חדש, שאינו כורע תחת תכתיבים ועלויות אנרכוניסטיות. אפשר להחליף את הישן בחדש, גם במדינה קטנה כמו ישראל שהקושי העסקי בה רב יותר. ולכן מי שרואה באינטרנט את האוייב ומעולם לא קידם את המוצר לכיוונו, מי שחושב שהאינטרנט "אשם" במצבו הנוכחי, יוצא אל הקרב כדי לנצח את המלחמה הקודמת. האינטרנט הוא החבר הכי טוב של המעמד הבינוני. הוא לא האיום, רבאק. הוא מאפשר לאנשים ליצור פלטפורמות חדשות בעלויות נמוכות באופן דרמטי. והוא מוריד את חסמי הכניסה.

כך שסגירת "מעריב" יכולה, אגב יום הכיפורים שמאחורינו, להיות גם חשבון הנפש שממנו נובעות מסקנות מופלאות. סגירת "מעריב" (ואולי "הארץ" אחריו) יכולה ליצור את המפץ הזה שבעקבותיו יעזבו מספיק אנשים מוכשרים את מקומות העבודה הנרקבים שלהם כדי ליצור מוצר חדש, משנה משחק. אנשים שמדברים איתי יודעים שהפכתי כמעט דתי באמונה שלי שיש צורך אמיתי, נואש כמעט, ביצירת גוף מדיה אינטרנטי חדש ומשפיע בישראל – סטארט אפ תוכן בעברית. 350 אלף איש שיצאו לרחובות בקיץ שעבר השמיעו קול נואש של מעמד שאף אחד לא באמת מייצג אותו, מקשיב לו, כותב בשמו. עיתונאים רבים מגלים לאחרונה שבניגוד למה שחשבו הם חלק מהמעמד הזה, ושהגיע הזמן לצאת לדרך, לחבור לכוחות אחרים בשוק, לגייס הון שאיכפת לו, לעשות מעשה ולשנות את הכללים. הגיע הזמן להבשיל שרוולים ולהתחיל לחצוב בסלע. בסוף ייצאו ממנו מים זכים.

6.

מיזמי תוכן בעברית יקומו בקרוב, זה מתבקש, אני שומע את הרחש ואת המלמולים. אבל עיתונאים לא יכולים לשבור את הכללים מחדש כשהם לבד, הם צריכים עזרה. חוקי המשחק השתנו והם לא כוללים רק מילים, כותרת, משנה, עימוד, כיתוב תמונה. תוכן כתוב הוא כבר לא המלך. צריך גם לבנות את הפלטפורמות החדשות, את ההפצה המודרנית, לבנות קהל דרך רשתות חברתיות, מסכים חדשים, מוצרים מפרי איזון. וצריך גם לבנות את מודלי האגרגציה הנכונים כלכלית, את הטכנולוגיה שתדע להתאים את עצמה לטאבלטים, לסמארטפונים, לקצב התזזיתי שאנחנו חיים בו. פשוט זה לא יהיה, אבל זה אפשרי!

לעיתונאי הקלאסי כבר אין את כל הכלים, וזה בסדר גמור כל עוד מכירים בזה ומשלבים ידיים. כדי לייצר נוסחא מנצחת צריך לחשוב מדיה חדשה: שילוב בין אנשי פרינט צעירים ואמיצים מספיק שיצליחו להפנים את השינוי הדרסטי שיש לעשות בעלויות יצור התוכן; בין אנשי טלוויזיה שייקחו את הידע שלהם ויתחילו ליצור איכות אלטרנטיבית, ממזרית וזולה יותר; בין אנשי פרסום שיבינו איך לדחוף את הגוף הזה אל השוק (ראו מקרה סלונה המעולים); בין בלוגרים מצויינים ברשת; ובין אנשי אינטרנט שידעו ליצור מוצר אחר, חדשני, ולחבר אותו אל הקהל בכל מקום בו הוא גולש, על כל מכשיר. ככה אפשר לנצח. וגם אם בדרך יירשמו לא מעט כשלונות מפוארים, הגיע הזמן להתחיל לנסות, להוריד את בגדי הקוזק הנגזל ולהוציא מהארון את החליפה של האיומים.

יש מספיק כותבים בעיתונות הישראלית שמאסו בציות לאלה או אלה שעדיין מנהלים פה את המשחק. יש מספיק כשרונות בתעשיית האינטרנט והפרסום שיעזבו הכל בשביל משהו אמיתי שקורה. יש מספיק משקיעים מוסריים, כועסים, שאוהבים את המדינה שלהם ורוצים לעשות מעשה. סטארט אפ תוכן משמעותי בעברית. הגיעה העת. כל מה שצריך זאת מסה קריטית של ביצים. ומשם להתחיל מחדש חדש חדש

__________________________________________________

Comments

Powered by Facebook Comments

1 Star2 Stars3 Stars4 Stars5 Stars (No Ratings Yet)
Loading ... Loading ...

16 תגובות »

  • ליאור כותב :

    אמן טו דט!

  • אייל כותב :

    היי רן
    כתבת יפה אבל אני חושב שהנחת היסוד שלך מוטעית. אתה כותב: "הקריסה בעולם הפרינט היא קריסה של המודל בלבד, לא של הביקוש לתוכן איכותי". לדעתי, לפחות בכל מה שקשור לתוכן בעברית, יש קריסה של הביקוש לתוכן איכותי שנובעת משינויים דמוגרפיים, דור צעיר שמתקשה לצרוך טקסטים ארוכים ומורכבים ושינוי תרבותי מאוד מרכזי שעליו הצביע אלון עידן במאמר המעולה שלו במוסף הארץ. לצערי יש בישראל תקרת זכוכית לפלטפורמות שמציעות תוכן איכותי. רוגל אלפר מנסה עכשיו להחיות את "הינשופים" בעזרת המודלים החדשים שעליהם אתה מדבר, אני בספר אם הוא יצליח. זו לא הכלכלה, זו השפה.

  • אביבית כותב :

    אתה כותב מאוד סוחף אבל מעט לא מדויק. קשה לי למקם בזמן את האמירה שלך "מיזמי תוכן בעברית יקומו בקרוב, זה מתבקש". כבר בסוף שנות התשעים ועל תפר המילניום קמו פה מיזמי תוכן עצמאיים ברשת, מגזינים בנושאי תרבות, חברה ופוליטיקה שנפתחו ונסגרו (זוכרת 5-10 כאלה, מ"במקום" של אור קשתי ועד "ריתמו" של מיכאל רורברגר, ועוד ועוד). כולם הציעו תוכן ראוי ולמעלה מזה.

    מה קרה להם? כלום, הם פשוט לא הצליחו להתקיים מפרסומות או משום דבר אחר. וכפי שהאתר של רון מיברג הוכיח, גם הציפייה שגולשים יממנו את האתר דרך קבע לא מחזיקה מים. המיזמים של מימון המוני (מימונה) שקמים כעת הם מלהיבים, אבל טובים בעיקר למאמץ חד פעמי ודרמטי, לא להזרמת כספים חודש אחר חודש ולבניית מוניטין של מיזם בודד. מה לעשות, בשביל זה יש מפרסמים, ועד השנים האחרונות פרסומות החזיקו את העיתון בהצלחה גדולה. ולפחות בעיתונים שאני היכרתי מקרוב (הייתי ב"גלובס" עד 2003), היה די ברור שכל עוד לא כותבים בכותרת ראשית "הבוס מפגר" אפשר להמשיך ללכת על החבל הדק הזה בין התוכן למממן שלו, ולצאת מזה בשלום, גם אם לפעמים בשריטות ממש קלות.
    היום, בכל העיתונים, נדמה לי שההתערבות בתכנים ("ישראל היום" כמובן קבע את הסימון הימני) הרבה יותר צינית וגלויה. והלחץ של מפרסמים הרבה יותר גועלי (הורדת מינון הפרסומות בגלל סיקור המחאה החברתית היא דוגמה שערורייתית בעיני). בהדרגה התוכן הפך לסיבה שבגללה קונים עיתון, לפילר שממלא את הרווחים שבין הפרסומות.

    אז אתה קורא להמליך את התוכן מחדש – נהדר, אני בעד, אבל זה כבר קרה, לא? זה פשוט לא מביא המון כסף. אתרים כאלה נוטים להפוך לריכוז של טורי דעה, חשובים וראויים, אבל אנשים התרגלו שטורי דעה יש להם בחינם בבלוגים, במאות. אתה רוצה יותר מזה – תחקירים? כתבות שטח? ראיונות בלעדיים? אחלה. תן לי לנחש ששולמן ישלם על כל זה.

  • רן כותב :

    ליאור, :)

    אייל, תודה על התגובה. חולק על הניתוח שלך, הוא קל מדי, נוח, ומתקשר ישירות למה שכתבתי ולעובדה שעיתונאים לא משקיעים מספיק זמן כדי להבין את כלכלת התוכן. הדור הצעיר קורא בדיוק את אותם הדברים שקרא הדור מעליו, רק בהרבה מאוד פלטפורמות ובהרבה מאוד נושאים. הפרגמנטציה של הרשת פירקה את הרייטינג לרסיסים קטנים. ולכן תכניות ״איכותיות״ ונישתיות יקבלו פחות ופחות קוראים לכל תכנית. המסקנה היא שהינשופים אינה יכולה להיות תכנית רווחית stand alone, לא שהיא אינה יכולה להיות.

    אביבית, כל המיזמים שהזכרת היו קטנים, כמעט סוציאליסטים. בראש שלי צריך פה דבר גדול. גיוס של שבעה עד עשרה מיליון דולר, הקמת מוצר מהיסוד, ביסוס מודל עסקי חדש, לא אתר נישתי וקטן וחברותי למשתמש באזור חניה אחד. לא שולמן ישלם על זה, משקיע ישלם. וההנחה הזאת, המלאה ייאוש, שאי אפשר ואין מה לעשות, היא מובלעת בטקסט שלך. ובדיוק בה אני רוצה להלחם. ותודה על התגובה

  • yossiw כותב :

    הדרך החדשה היא למצא משקיע שלא מחפש רווחים אלא
    אדיאולגיה דוגמת אדלסון, מה שמביא לפריחה נהדרת של העתונות הכתובה..

  • עמית כותב :

    כתבת היטב. אני מסכים איתך שהרצון בתוכן איכותי קיים, ושהעיתונאים הקיימים אינם מסוגלים יותר למלא אותו. יש סיבה שהחינמון-ביביתון מביס את השאר בכזו קלות: האיכות כה ירודה, שהמוצר הזול ביותר ינצח, וחינמון כמובן מנצח.
    האם עיתונאים מודעים לחוסר האמינות המוחלטת שמיוחסת לכתיבתם? שהציבור יודע שהם פעילים פוליטיים וכלכליים, לא עיתונאים?
    יקח זמן לגוף חדש להקים מחדש מסורת של אמינות. זה המחסום שעומד בפני כל גוף כזה. זו הסיבה, למשל, ש"מגהפון" לא יחזיק מעמד, לדעתי, בפורמט הקיים. הם אותו מודל של מעריב-הארץ-ידיעות, בצורה אינטרנטית. אותו מונותאיזם פוליטי, אותה נטיה להסתיר עובדות שלא מתאימות לאג'נדה ולהבליט אחרות, אותה חשיבה שעיתון זה קודם כל הדעה הפרטית של העיתונאי.

  • יונתן כותב :

    רן, אני חייב להודות שמאוד הזדהיתי עם התגובה של אביבית (חסכה לי תגובה משלי), ובכלל הייתה לי תחושה שאתה כותב בהמון להט אבל בעצם לא מציע שום דבר קונקרטי. עכשיו אני רואה שאתה מדבר על איזה משקיע שישים 7-10 מיליון דולר – אז בוא תסביר: איזה סוג של משקיע אתה רואה לנגד עיניך? למה אתה חושב שהוא ירצה לבוא לתחום הזה ולשים בו את הכסף שלו? איך אתה חושב שבסופו של דבר ההשקעה הזאת שלו תהפוך לרווחית?
    אני מודה שאני לא מצליח להחליט אם אתה יודע יותר ממה שאתה כותב, או שאתה כותב יותר ממה שאתה יודע.

  • בועז כהן כותב :

    עמית צודק, שילוב של עיתונאות ירודה + עלויות גבוהות גרם לקריסה העתונות.
    לא רוצים לשלם בעד עיתון ובטח לא רוצים לקרוא עיתון שמתיימר להיות אובייקטיבי ואיכותי אבל בפועל כל מה שיוצא ממנו זה כמוסות רעל.

    לאט-לאט יתאגדו עיתונאים ויקיימו עיתון אינטרנט איכותי-אמין.
    עובדה שהיום ווינט, ודה מרקר וגלובס יש להם רמת חשיפה אדירה ברשת.
    כלומר כן יש עיתונות, רק שהיא לא מודפסת היא מוצגת על צג.

  • שרגא עילם כותב :

    נכון שהכתובת היא על הקיר מזמן ונכון שהביקוש למידע איכותי לא ירד, אלא בתחומים רבים אפילו עלה, במיוחד כשאין הדברים אמורים רק ב-Infotainment, אלא בצרכים מקצועיים.
    הצרה היא שעדיין לא פותחו מודלים יעילים מספיק לעשיית כסף עם מידע באינטרנט.
    אינני חושב שזהו אתגר רק לעיתונאים, שמעצם תפקידם לא אמורים בהכרח לפתח מודלים עסקיים רווחיים, אלא בעיקר לייצר תוכן אמין וקריא.

    אני מאמין שפיתחתי מודל כזה כבר לפני כעשר שנים. הצרה היא אבל שלעיתונאים לא הצלחתי למקכור אותור שכן הם מבינים מעט מדי בעסקים ובטכנולוגיה הידשה ואילו אלו שמבינים בעסקים שדיברתי איתם לא רק שהבינו מעט מדי בעינייני תוכן, אלא גם בטכנולוגיה החדשה.

  • בלוגיק – נבחרי השבוע מהבלוגספירה הישראלית [12-10-12] | Newsgeek כותב :

    [...] Office 2013 וניהול עם טאבלטים.אוף טופיקרן הר-נבו כתב השבוע ניתוח מאוד מעניין על מצב העיתונות המודפסת בארץ ובכלל. שוק המדיה בארץ, לפחות כמו שאנחנו מכירים אותו, מתמוטט. [...]

  • רן כותב :

    יונתן, יש בחוץ מספיק הון סבלני, אידיאולוגי, שאפשר לעובד איתו. לא ארחיב בנושא, אבל הסיפור אפשרי לחלוטין. לגבי כיצד יוצאים לרווחיות, שווה כנראה פוסט נפרד.

    בועז, תודה שבאת. אני חושב שהרמה הירודה להחריד של אתרי האינטרנט שהזכרת רק מדגישה את גודל ההזדמנות.

    שרגא, מסכים עם כל מילה. והעובדה שעיתונאים לא פיתחו יכולות פריפריאליות היא זו שהביאה אותם למצוקה שאנחנו חווים.

  • טל שניידר כותב :

    רן, קראתי את הפוסט עכשיו, למרות שראיתי שהפצת בטוויטר, הגעתי לזה היום.
    חייבת לומר, ואתה יודע זאת היטב: הבעיה של רוב העיתונאים, כמוני (אך לא כמוך) היא שאינם אנשי עסקים. הם אינם יזמים בנפשם, ואינם יודעים כיצד לנהל אנשים או אפילו להוביל עסקים לרווחיות. עיתונאים טובים הם אלה שיודעים לעשות שני דברים (בעיקר): לספר סיפור ולהעביר ביקורת. ברגע שהם מתחילים לפשפש בהיבטים עסקיים ובהיבטים טכנולוגיים, הם אבודים. ולכן, החזון הזה, שאתה מחפש בקרב אנשי העיתונות, הוא מורכב ואולי בלתי אפשרי. במיוחד עם שוק העיתונות הקטן של ישראל. דווקא אימי עירון, שאתה מביא כדוגמא, אינה באה מן העיתונות, נכון? הגישה הזו מבאסת, אבל צריך אדם מאוד מיוחד שיכול לשלב בין עיתונות ועסקים, חופש הביטוי והבנת שוק. לדעתי, אין הרבה כאלה בנמצא בישראל. אולי אין בכלל.

  • רן כותב :

    אבל טל, זאת בדיוק הנקודה. זאת בדיוק הנקודה. אימי עירון, לא עיתונאית, יצרה את הפלטפורמה העצמאית הכי מתקדמת פה. היזמים של יו טיוב, שניהם, לא באו מתחום הטלוויזיה ושברו אותה. זאת קצת תעודת עניות.
    וההגדרה שלך לעיתונאים טובים כבר לא רלוונטית. אלה מה שאולי היו עיתונאים טובים. כיום אנשי תוכן טובים צריכים מעטפת, הבנה רחבה יותר, ואם אין הרי שהם לא רלוונטים . את מתארת בדיוק את המדיה הישנה שאיבדה את עצמה. כשמקבלים את הדברים כפי שהם מסיימים בבקשה לעזרה מעופר עיני. זה הסוף של הסוף (אני יודע שאת חלק מהועד, שהוא אחלה, אבל ממש שולי בקונטסט של הפתרון הרחב).

    רק להסביר שוב כי נראה לי שהתגובה שלך היא בדיוק זאת שאני מנסה להלחם בה: עיתונאים חייבים להבין את כלכלת התוכן כדי לא להיות סריסים של מו״לים. חייבים! הם אבודים ברגע שהם מוותרים על זה ולא ברגע שהם מתחילים לפשפש בזה. זאת נקודה קריטית. אני לא מסכים עם מה שכתבת באלפיים אחוז. ואני מקווה שיותר חברה צעירים לא ירימו ידיים מראש. אחרת המקצוע גמור.

  • אחי כותב :

    לטעמי, הדברים לא ממש משתנים, ברמת האנשים.
    רוב אלו שיודעים לכתוב, חסרי גישה ניהולית.
    חוזי העתיד, אינם בעלי רוח יזמית ברובם.
    תמיד יש ויהיה צורך במעטים שיובילו את הרבים, שיחדשו ויעזו ללכת לבד בדרכם, עד שיצטרפו נוספים.
    תמיד תמשיך להתקיים היררכיה, ניהולית ופיננסית, אלא שכעת מנגנוני הפיקוח מעט הדוקים יותר והחלוקה נוטה קצת, אבל ממש קצת, לכיוון מורד שרשרת המזון.
    ההמונים כותבים ומעלים את מיטב יצירתם לפייסבוק ומישהו גוזר עליהם קופון שמן ולא מתחלק איתם. אז מה? לא שמעתי זעקות.
    בקצור (וחובה לקצר בכתיבה מסלולרי): הטבע האנושי ממשיך לנצח את הטכנולוגיה. הפחד משינויים, ההיאחזות בעבר, הצפיה שאחרים ילחמו את מלחמותינו ללא תמורה, ויותר מהכל – החזירות הבסיסית של הגזע האנושי, שתמיד ירצה עוד ועוד, יזעק כנגד בעלי השליטה ויתנהג בדיוק באותה הדרך, כשיגיע למקומם.

  • ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » דולרים בגרביים‏ כותב :

    [...] מיזם הווידיאו 5min אותו מכר ל-IOL תמורת 65 מ' $ לפני שנתיים) משחזר את ימיו כעיתונאי, מספר מדוע החליט להפסיק, וכועס על העיתונאים שישנו הרבה [...]

  • נעמי דרום כותב :

    בתור אחד הדינוזאורים שעוד מנסים לקושש לחם מהעיתונות המסורתית בעיתון שנלחם על חייו, אני שומעת כל הזמן ממכרים וחברים, "נו, אז תכתבי באינטרנט!" הבעיה היא, כמובן, שתוכן הוא תוכן. גם אם תחסוך את עלויות ההפצה והנייר, אתה עדיין צריך לשלם לכותבים, למגיהים, לעורכים, לגרפיקאים. אתה צריך להיות מסוגל להחזיק יועץ משפטי ולהגן על הכותבים שלך מפני תביעות דיבה. אתה צריך לתת לכתב מגזין זמן ואורך נשימה לעשות מה שהוא, או היא, צריכים, ולתת לכותבי תחקירים זמן לבסס טענות ולגלות גילויים. חלק מהבעיה בשנים האחרונות היא ההידלדלות של המערך המפואר הזה, ולכן – הסתמכות יתר על כתבות מתורגמות, תחקיר-אינטרנט במקום יציאה לשטח, טעויות הגהה וקומוניקטים משוכתבים, שלא לדבר על ויתור על תחקירים. הפלטפורמה לא משנה. בפרינט או באינטרנט – איפה המודל העסקי שישלם את משכורתם של האנשים המוכשרים הללו? או שנסתפק בבלוגרים דעתניים?

הגיב/י. זה חוקי !

באפשרותך להגיב או לשלוח טראקבק מאתרך. באפשרותך גם להירשם ולקבל עדכונים באמצעות RSS.

תגיות HTML מורשות לשימוש:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

הבלוג תומך בצלמיות. באפשרותך להירשם באתר Gravatar.