דף הבית » ושאר ירקות, כותרות נוספות, כללי

אחת או שתיים

[ 15 באוקטובר 2016 | 58,639 views | 20 comments ]

.

זה פוסט ארוך, מזהיר מראש, קצת יומרני אולי. התלבטתי לא מעט אם לפרסם אותו. החלטתי שכן. הדברים חשובים לי, וגם לשתוק זה פוליטי. אז מונח לפניכם, עם עוד הערת ביניים קטנה:

אני יודע שעבור לא מעט אנשים אין זכות דיבור לישראלים שגרים בחו״ל (״מי אתה שתבקר אותנו משם?״). מבין את הטענה, וגם יש לי אמפתיה אליה, באמת. אבל בעולם כל כך מקוון, כך גיליתי, אנחנו יכולים לחיות פה ושם, זה לא קשה. אנחנו יכולים להיות רחוקים פיזית ועדיין להיות חלק ולאהוב ולכאוב וגם לכתוב ״אנחנו״ כי ככה מרגיש לנו, לפחות בעיניי. מכבד את מי שהעניין צורם לו, לא מתנצל. עד כאן הערת ביניים. עכשיו לעסק

————————————-

השמאל הישראלי מת. אין שום חידוש באמירה הזאת, נדמה לי, זאת כמעט אקסיומה. הנה זה וזה וזה וזה וזה, רק מהחודשים האחרונים. מת. התייבש לאיטו. נותרה שממה. מדבר. אין שום רעיון שמצליח לעורר משהו אצל מישהו. אפילו ויכוח בריא אין. הלכה הדרך. הרבה פעמים נדמה לי שגם הלכה התקווה.

השמאל הישראלי מת כי לשמאל הישראלי אין יותר חזון. היה לו פעם. הלך. ״שלום״, קראו לחזון הזה – חומוס בדמשק, ז׳יטונים ביריחו, זריחות בראס אל סטן, אל תגידו יום יבוא הביאו את היום. זה היה נראטיב ורוד וחינני והוא הלך מהעולם בשנות התשעים בצורת אוטובוסים מפוייחים. הוא לא רלוונטי למציאות הישראלית של ימינו, ה״שלום״ הזה. היה. ואיננו. והוא קטסטרופה של מותג, יותר כמו דבשת אידיאולוגית על הגב. ה״שלום״ מת. זאת נראית לי אמירה די טריוויאלית, למען האמת. סוג של קונצנזוס. אוסלו נתפש ככישלון חרוץ, על אף האמונה של רבים שנבע מכוונות טובות. הסכם ז׳נווה או דומיו מעניינים לציבור הישראלי את התחת, הוא נתפס כהזוי. הוא והביילינים והציפי ליבנים והג׳יבריל רג׳ובים וכל חבורת האנשים שהתכנסה תחת הבועה הזאת שנקראת ״תעשיית השלום״, ומצטופפת פעם בשנה באיזה וילה אקזוטית של חיים סבן. עזבו את ״השלום״. הלך עליו. זה נראטיב שאי אפשר למכור יותר. אין לו קונים. אין בו הרבה חיבור למציאות, ועושה הרושם שהוא גם לא ממש מלהיב את הצד השני, אם להיות כנים. חזון השלום הפך אוטופי בדיוק כמו הצהרה של מאמן הנבחרת שהמטרה שלו היא להגיע למונדיאל. מונדיאל עכשיו! בעיקר מעורר גיחוך. ה״שלום״ הוא סחורה שנרקבת על המדפים, קצת כמו הנבחרת של אלישע לוי. בצדק או לא זה לא חשוב. אני יודע שעבור חלק מהאנשים אלה דברי כפירה. אבל זה מה שיש כרגע, לטעמי, ועם זה צריך ללכת לעבוד.

לימין הישראלי, לעומת זאת, יש נראטיב יצוק בסלע: ״אין עם מי לדבר״. נכון, יש גם נראטיב דתי-משיחי, אבל אני משוכנע שחזון ״ארץ אבותינו״ לא פופלארי כמו ״אין עם מי לדבר״. אפילו לא קרוב. בצד השני יש חיות אדם, והם רוצים להעיף אותנו מכאן. הים הוא אותו הים ואנחנו לנצח על חרבינו. וכש״אין עם מי לדבר״ הוא ההגדרה העצמית של ״ימניות״ בימינו, אז אין פלא שהימין בישראל הוא כמעט קונצנזוס. הנראטיב הזה חצוב בצלע המציאות. הוא השולט מאז ה״אין פרטנר״ של מחריב חזון השלום, האיש שחצה את הכביש של הנראטיבים והביא לימין ניצחון מוחץ שרק הולך ומתעצם. חמש עשרה שנה עברו כבר מאז חזר מקמפ דיוויד מנהיג השמאל האחרון בעצם, ראש המממשלה דאז אהוד ברק, והודיע לאנשיו שלא שחר ולא יום חדש ולא נעליים. אין עם מי לדבר. מוכח העניין. מעכשיו ישראל היא וילה בג׳ונגל. נא הכניסו מחסנית להכנס.

הכנסנו. כולנו. חמש עשרה שנה מאז קמפ דיוויד (ולפניו אוסלו ורצח רבין ואז טרור מתאבדים נורא), והשמאל הישראלי לא מצליח לחבר לעצמו נראטיב חדש על חורבות הישן, אפילו לא להודות בחורבן. אין לו שום חזון ציוני מוצק שאפשר להתכנס מאחוריו, לשווק אותו בגאון בציבור. לאט לאט הוא קומל רעיונית, מאבד דרך. ומתוך המדבר הזה צומחים להם מנהיגים רופסים כמו בוז׳י הרצוג וזהבה גלאון, ״ראשי המחנה״ – האחד כל כך חסר רעיונות שהוא מוכן למכור את בוחריו בשביל להיות שוליית הקיסר, והשניה עדיין לא מצליחה לשחרר את זה שהיא הבטיחה יונה לילדים של חורף 73. מימינם יושב יאיר לפיד, שאידיאולוגית היה אמור לפחות לשתף איתם פעולה, אבל ברח מהם כמו מאש. מכונת הקונצנזוס מבין מיתוג היטב ויודע יפה מאוד איזה נראטיב שולטתת!!1 הוא חצה את הכביש כי הסתכל שמאלה וראה את הפיאסקו שמשתולל שם, את חולשתם המדהימה של המסרים. מאז הוא ״ימין-מרכז״. מאז הוא החליט שהוא שר החוץ של איזה ממשלה דמיונית אבל נורא נורא צודקת. אבל היי, מישהו יכול להאשים אותו? קשה להגיד שאלקטרולית האיש טועה (כשאין לך מה להגיד והסיפור של הצד השני מקבל יותר ויותר תומכים, שבור חזק אל האופיום. רק במידה ואתה אופורטוניסט מוחלט, כמובן).

לפני כמה חודשים פירסם עורך ״הארץ״, אלוף בן, מאמר מצויין שמנסח לכאורה את תורתו הסדורה והלעולם לא נאמרת ברבים של בנימין נתניהו. ״אין עם מי לדבר״, אם לסכם את המאמר בארבע מילים. זה היה זיקוקו של הנראטיב הימני: מנומק לכאורה, פסימי, מיואש, קודר בדיוק כמו המציאות שתפיסת עולם כזו מעצבת. צומוד. להיאחז בקרקע ולשרוד, להמתין. בסוף הפלסטינים ירימו ידיים. בסוף נצרוב את תודעתם. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. אין לנו ברירה. זאת היא מהות ההגדרה העצמית של הימין בישראל. והיא עובדת מצויין. היא גורמת ללא מעט אנשים להרגיש שהם ״זזים ימינה״. ההגדרה הזאת כל כך טובה, אגב, שהיא מאפשרת לעשות דמוניזציה מוחלטת של האנשים ההזויים שעדיין מאמינים ב״שלום״ ההוא עם החומוס ברמאללה. עכשיו כבר אפשר להוציא אותם מחוץ למחנה, לסמן אותם כמסוכנים, כגיס חמישי.

מכונת המרקטינג של הימין הישראלי עושה לשמאל הישראלי בית ספר. כבר עשרים שנה. היא שולטת בשיח בצורה הרמטית. היא מנסחת אותו, מנווטת את ציר הויכוח למקום בו השמאל הופך למין מרקם רדיקלי אחיד והוזה בהקיץ. המכונה שולטת, וחזון אלטרנטיבי, או אפילו ניצוצות שלו, אין. וואקום מוחלט.

וזה בדיוק העניין, רעיונות, אלטרנטיבה, משהו לרוץ איתו. כדי להפיל את ביבי צריך תפיסת עולם, נראטיב, לא רק זעם. ״לשלוח את הקיסר והקיסרית לקיסריה״ זה קופירייטינג, לא אידיאולוגיה. זה גם לא אפקטיבי. ״רק לא ביבי״ זה פשוט חרא של קמפיין, וגם חרא של מסר לדעתי. הוא מריח מאופורטוניזם. משנאה. הוא מזלזל באנשים שרק רוצים להאמין שלמרות הכל, יהיה בסדר. הוא הופך את המנהיג של הצד השני לנרדף. ואז הנרדף, כשהוא מרגיש שיום הדין קרב, יכול לקרוא לציבור שלו (שפילג והפחיד במיומנות) לדגל, גם אם הם לא ממש קרועים עליו. עולים עלינו, הוא אמר להם. אתם בבית, מאוכזבים ממני מפונקים שכמוכם, בזמן שהגיס החמישי מסיע ערבים לקלפי. הם ימכרו את הבית שלכם בשביל ה״שלום״ שלהם. אותכם ואת הילדים שלכם הם ימכרו. את הביטחון שלכם. זה או אני או הם, אתם לא מבינים? הם הבינו. או הו איך שהם הבינו.

השמאל הישראלי צריך להפנים ש״המזרח התיכון החדש״ נקבר סופית בשבוע שעבר. הוא חייב נתיב לצעוד בו ואז למעוד ואז שוב לצעוד בראש מורם. זאת לא ריצת מאה מטר, הסיפור הזה. תמליכו איזה רמטכ״ל ארעי שמתאים לרגע (עדיף מזרחי, כמובן), וזה לא יעזור. אתם מזלזלים בציבור אם נדמה לכם שכל מה שצריך זה רק להקדיח תבשיל עם הקומבינה הנכונה. קומבינה זה לא חזון, יש לה ריח. לחזון לוקח זמן להבשיל, לוקח זמן להסביר ולשכנע בצדקתו, אבל לפחות הוא עומד על רגליים מוצקות, הוא אותנטי. סיפור חדש נדרש. שיח חדש, והרבה הרבה סבלנות קיבינימט (או שנקבל מועמדי קלוגהפט). אם השמאל הישראלי חפץ חיים הוא חייב לשנות את המשוואה, להקים על רגליו ציר שמבטל לחלוטין את הדיכוטומיה הקיימת של ״אין עם מי לדבר״ או ״שירו שיר לשלום״. מבחן המציאות הוכיח שהשיח על הציר הנוכחי הוא אבוד (ושלי יחימוביץ׳ הוכיחה, אגב, שגם הציר החברתי-כלכלי הכל כך חשוב, הוא לא דבר שאנשים מצביעים עבורו בסוף היום). טוב ליהודים או לא, זאת המציאות. והיא נצבעת לאט לאט בקדרות הקיומית של נתניהו. מדינת ה״אין עם מי לדבר״. ואיו רעיונות תקפים מלבד האיש וחזונו. זו הטרגדיה, לא חשבונות הבנק שיש או אין לו בפנמה.

כשהשאלה המונחת לפני הציבור הישראלי היא האם יש או אין עם מי לדבר, נקבל את אותה המפה הפוליטית, בחירות אחרי בחירות, פלוס השינוי בדמוגרפיה. כדי שתפיסת עולם תקרוס לא מספיק שיווצרו בה סדקים, האלטרנטיבה שלה אמורה לעשות הגיון. וכשהנראטיב של השמאל יוצר תלות מוחלטת בין עתידנו לבין רמת האמון שיש בציבור הישראלי כלפי ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, אז אין אלטרנטיבה. כל עוד השאלה היחידה הנשאלת היא האם יש או אין עם מי לעשות ״שלום״, ברמה פרדקסולית ממש, עשרות הסכינאים ברחובות רק מחזקים את הנראטיב של הימין במקום לטלטל אותו ולשים אותו במגננה היסטרית. אלה הם חיינו. הג׳ונגל הוא הג׳ונגל ולעיתים יש טלטלות בכנף הוילה. מסביבנו בוער, הבה ננשוך שיניים ונמשיך הלאה. נגזר עלינו.

השמאל הישראלי אמור לספק תקווה והוא מפחד ממנה כמו מאש. אבל בלי תקווה עדיף ימין. ימין לפחות יודע קדרות מהי. הוא מנוסה בה, זה הטיקט שלו כבר הרבה הרבה שנים. אפס-קמ״ש, זו האסטרטגיה שלו לכאורה (או במיתוגית: ״שימור הסטטוס קוו״). כי אם אין עם מי לדבר, בואו לא ניסע לשומקום, מה בוער? ואם אתה לא יודע לאן צריך לסוע, אז מה יש לך לעשות חוץ מלזחול על גחונך אל ממשלת האפס-קמ״ש או להחליט שאתה שר החוץ המדומיין שלה? לפני עשרים שנה מישהו נסע פה מהר מדי לאוסלו. עברנו תאונה קטלנית ועכשיו אנחנו נחים. עכשיו זה אפס-קמ״ש ולאט לאט העולם יבין שאנחנו צודקים. יש לנו גדרות והיי, עם כיפת ברזל אנחנו בונים תקרה. אלה הם חיינו. מעליהם נפרוש את תוגת האין ברירה, ונמתין לטוב. אם לא בדורנו אז בדור הבא. לא מפחד עם הנצח. ולא רואה תקווה.

האם יש תקווה בחזון שתי המדינות? האם אפשר להגיע לשם ולשפר את חיינו, את זהותינו? האם ניתן להגיע אל ישראל ופלסטין, לא החברות הכי טובות, אבל כאלה שחיות במתיחות סבירה ביניהן? בטח שאפשר, התסריט האופטימי קיים. והוא סביר, הגיוני. מדי יום קמים יוצאי צה״ל ומערכת הביטחון ואומרים את זה. בקול. שוב ושוב ושוב אבל ללא שום הצלחה להבקיע את מעמקי התודעה הקולקטיבית. חזון שתי המדינות חי ונושם אבל יש בו בעיה אחת – תסריט האימה שלו מפחיד רצח. גם אותי. כשמשרטטים לי אותו, וברוך השם משרטטים את תסריט האימה הזה כבר עשרות שנים, אני מפחד. זה טבעי. מדינה שכל גבולה מכוסה באיום טילים, זה לא מצב נעים (אגב, ישראל כבר נמצאת בו. יש את החבר׳ה האלה שם בצפון. והם לא נחמדים). גם לא נעימה המחשבה על כל כך הרבה קיצוניים בגבולות. תסריט האימה ידוע, יש סביבו תעמולה רציפה עוד מ-67, ונתניהו הוא המשכלל הגדול שלה. ״פרס יחלק את ירושלים״, מוכר לכם? גם ברק. וגם אולמרט. בוז׳י וציפי יביאו את דעאש לגבול, ההזויים. בואו נעצור אותם, את הכל נעצור. עכשיו לא נוסעים יותר. אנחנו באפס קמ״ש.

רק שמדובר בשקר גס. מאוד. שימור הסטטוס קוו הוא המציאות המדומה שמייצר הימין במיומנות רבה בזמן שהוא משנה את הדמוגרפיה של הסכסוך ללא הכר. כי האמת היא שאנחנו לא באפס קמ״ש. זה שקר כל כך בסיסי ומדינת ישראל עלולה לשלם עליו מחיר עצום. אנחנו בתנועה. אנחנו נוסעים במהירות לא ברורה, לא בהכרח איטית, אל חזון המדינה האחת. לשם פנינו וסוף סוף, אחרי הרבה מאוד שנים, אזר נפתלי בנט את האומץ ומסר את נפשו כדי להגיד את זה בריש גלי. בשטח אין סטטוס קוו. הגבולות האפשריים הופכים לבלתי הפיכים. המציאות נוסעת. היא נוסעת אל עבר המדינה האחת, מדינה שעדיין לא ברור איך תראה: יוגוסלביה או אפרטהייד או אסון חדש ומקורי מתוצרת הסטארט-אפ ניישן. מדינת ישראל, ממש עכשיו, נוסעת אל עבר מקום שתסריט האימה שלו, לפחות בעיני, מעורר תבהלה גדולה הרבה יותר. מדינה דו לאומית. אה, וגם יהודית ודמוקרטית. שום דבר הרי לא מסתדר פה.

דברו עליה, על המדינה האחת, נון סטופ! על תסריט האימים המטורף, המהותי, שהיא יכולה להביא איתה. דברו עליה כל הזמן, ללא הרף. הפיקו סרטים, כתבו עליה מאמרים, ציירו אותה ולא את הטירוף של שרה או את הגלידה עם הפיסטוקים. המדינה האחת – זאת שחיים בה מיליוני ערבים ויהודים ללא שום יכולת לחצוץ ביניהם לאורך זמן, זה הסיפור. איך היא תיראה? מה אומרת הדמוגרפיה לטווח ארוך? מה איכות החיים שתיווצר בה? האם יהיו בה שני סוגים של בני אדם – אזרחים ושאינם אזרחים? האם תהיה זו מדינת כל אזרחיה או שנהפוך לכח שיטור נצחי? האם יהיו בה מאות סכינאים? אלפים? האם יתפוצצו בה אוטובוסים? לאן פנינו? מה יגיד העולם? אנא ציירו לנו את העתיד שלנו. מיהו הישראלי בעיניכם ב-2030 לפי חזון המדינה האחת של הימין הישראלי? מהו החזון, לעזאזל? בואו נדבר על זה. אל תתנו להם לחמוק. הגדירו נא.

זהו הדיון. זהו קו פרשת המים. שם אפשר לתקוע טריז, אלטרנטיבה. לא בר אילן ולא נעליים – נתניהו הוא ראש ממשלת המדינה האחת! הוא נביאה (ועל כן אין לו מצע. הוא עושה ושותק). זה טיעון שקל וחשוב להוכיח אותו, עניינית, שוב ושוב ושוב. נתניהו, בנט, ליברמן, האידיאולוגיים שמאחוריהם – לשם הם נוסעים. זו מטרתם הלא מוצהרת או המוצהרת או המקרית. אל סיוט שאיש לא יודע איך ייראה. הם רוצים מדינה אחת, או לפחות יוצרים אותה כבר עשרות שנים. ואם תשכנעו את הישראלי הממוצע, שזה ציר הויכוח, אם תמתחו את הציר הזה של ״אחת-או-שתיים״ על פני הפוליטיקה הישראלית, תגלו חלוקה מפתיעה, א-סימטרית לחלוקה המסורתית של ימין ושמאל היום.

מי היא קואליציית המדינה האחת? רובו הגדול של הימין הנוקשה בעדה, אבל בפירוש לא כל מי שמגדיר את עצמו היום כימין. נשיא המדינה בעדה. תנועת ההתנחלויות בעדה, בגלוי ובעזרת השם. אבל גם מה שמכנים היום בארסיות מיותרת, ״השמאל הקיצוני״, גם הוא מאמין שכך צריך לסיים את הסכסוך. מדינה אחת. גם החמאס, אגב, מנקודת מבטו, וגם ה-BDS. יש מצדדים בגלוי ובסמוי לחזון המדינה האחת, אבל יש שם בעיקר שותפות של רדיקלים, מכל הצדדים. לשם אנחנו נוסעים כעת, לא אפס קמ״ש ולא נעליים. ולא ברור אם הציבור הישראלי מודע לעניין, או מוכן נפשית לדון בו. אבל כדאי, כדאי מאוד. כי זה מה שקורה בשטח. אין דבר כזה אפס קמ״ש, הזמן לא עוצר. דברים קורים. המציאות משתנה בזמן שאנחנו טובעים בתוך מכונת יחסי הציבור.

שמאל-מרכז ישראלי הוא ציבור, לפחות בעיני, שבהינתן התנאים הנכונים מבין שפתרון שתי המדינות עדיף עשרות מונים על פני פתרון המדינה האחת. נקודה. והציבור הזה גם מבין שמדובר באינטרס שלנו, אנוכי להפליא. זה המכנה המשותף, הבסיסי, והוא רחב וציוני לתפארת. אני מאמין שניתן למצוא לו רוב. שתי מדינות הוא אינטרס ישראלי, תועלתני לחלוטין. לשם כדאי ללכת, גם אם הדרך ארוכה ומפותלת. וגם אם אין מי לדבר כעת, זו שאלה שולית. האינטרס של ישראל הוא להתכונן אל שתי המדינות, לקדם אותן גם אם לא בהכרח עכשיו (״שלום עכשיו!״, כשחושבים על זה, זאת דרישה ילדותית ממש). הימין בישראל, לעומת זאת, מנסה לבטל את עצם קיום האפשרות הזאת. קובע עובדות בשטח. הוא מבטל את הסטטוס קוו.

ועוד דבר, לא פחות חשוב. חזון המדינה האחת הוא פוסט ציוני – שזה בסדר גמור, זאת לא מילה גסה, אבל זה מה שהוא. אין בו שום ״יהודית ודמוקרטית״, זה לא מסתדר עם המציאות. חזון המדינה האחת הוא חזון אחר – יש לו אינטרפרטציה מימין ומשמאל, אבל שתיהן אינן ציוניות. כך שבמקום להתגונן בלי הרף מול האשמות של פוסט ציונות ומחסור בפטריוטיזם, יכול השמאל הישראלי להלחם על הציונות מחדש, להכריז שחזון שתי המדינות הוא החזון היחיד ששומר על הציונות ציונית. אני רציני. אין מגוחך יותר ממציאות בה אנשים הדוחפים למדינה אחת שללו מהצד השני את הזכות להיות ציוני. זה פרדוקס מפואר. וגם ההצמדה של ה״שמאל הרדיקלי״, שמעוניין במדינה אחת, לזה שמעוניין בשתיים, גם היא מניפולציה שעושה שמות בזרם גדול ושפוי שחדל להבחין בין השניים והפך את כולם לסמול אחד גדול, לעמלקים.

דברו על המדינה האחת! בוקר עד ערב. כתבו עליה. הפיקו סרטים. הפכו אותם לויראלים. ציירו את חיי הישראלי במדינה כזאת. דונו בתסריט האימים, ייצרו משוואת אימה. הסכינים שנשלפות ברחובות למשל, הם הרי הסיוט הבלעדי של תסריט המדינה האחת. גם הפיגועים בלב הערים. אם השמאל ימכור אותנו לערבים, אז הימין יהפוך אותנו לרואנדה. להפחדה יש שני צדדים, לא רק צד אחד צריך להציג תסריט אימים לאורך עשרות שנים. לא רק צד אחד של המפה הפוליטית יכול לדרדר אותנו לאסון קיומי. העיסוק במדינה האחת חייב להיות אינטנסיבי, מעמיק, זה תהליך ארוך טווח שבו האזרח הישראלי חייב להבין שזאת הבחירה היחידה שהוא עושה בקלפי – בין אחת לשתיים. גם אם ייקח זמן להגיע אל היעד, אפשר וחובה להתחיל בנסיעה. האמריקאים אומרים את זה בצורה חד משמעית. גם לשמאל הישראל מותר. יקשיבו לו.

יש שתי בחירות לא מושלמות לפנינו, שני אסונות אפשריים בסוף הדרך. אבל השאלה היא לאן חותרים, מה עדיף. והחתירה אל שתי מדינות היא בעיניי אינטרס ישראלי מובהק. היא לא באה כתוצאה של שיח זכויות אדם, או בגלל הפלסטינית במחסום (שבאופן אישי חשובים לי מאוד). זוהי חתירה אינטרסנטית, הישרדותית, ציונית. וזה גם החזון המקורי של אלה שהקימו את הבאסטה, זה החזון שחונכנו עליו בספרי האזרחות לפני שהדפיסו אותם מחדש, חזון תאב חיים לא תאב טריטוריה. חזון של מדינה דמוקרטית ויהודית. בסדר הזה. מדינה חזקה, הוגנת, אנושית, עם הסכמי שלום או עם הסדרי ביטחון. עכשיו או בעוד עשרים שנה. אבל אפשר להתחיל להתכונן, להתכנס אל גבולותינו הטבעיים, הנכונים לנו.

אני חי בארהב כבר שמונה שנים. הילדים שלי צעירים, כך שאין לי שום צורך לקחת החלטה לגבי העתיד כרגע. מתרכז בהווה. אבל כשאני חושב על לחזור הביתה (אחת הדילמות הגדולות ביותר בחייו של ישראלי בחו״ל), יש רק נושא אחד שבאמת מעסיק אותי:  איפה יחיו הילדים שלי? באיזו מדינה? בעבור איזה רעיון אני נדרש לחנך אותם למסור את נפשם? בעבור איזה חזון?

אחת או שתיים? בכמה מדינות יסתיים הסיפור הזה? בעיני זו השאלה היחידה.

-

.

Comments

Powered by Facebook Comments

1 Star2 Stars3 Stars4 Stars5 Stars (1 votes, average: 5.00 out of 5)
Loading ... Loading ...

20 תגובות »

  • אליאב כותב :

    רן ניתוח מעמיק ורציני
    ברשותך כמה הערות
    אחד קשה מאוד להחליףצאת הדיסקט של הבטחנו יונה עלה של זית וכנראה שאין לנו מישהו במחנה הציוני(ככה אני חושב שקוראים למפלגה שהצבעתי לה כל חיי) שמסוגל לעשות את זה
    שתיים מסכים מאוד לגבי המדינה האחת שתהיי תחילת הסוף של המדינה היהודית ועל זה צריך לדבר
    מצד שני וזה קצת קשה לך לתפוס בתור אחד שלא גר פה גם העולם הצבוע מאוד מקשה על השמאל הציוני כל ההתעסקות בעוד ילד פלסטינאי שנפצע בשעה שבכל מקום אחר בעלום (בעיקר הערבי) נרצחים ונטבחים במעשיי זווה עשרות אם לא מאוד ילדים בידי בני עמם הערסים קצת מקשים על הישראלי הממצוע להשתחרר מתחושת ה ”כולם נגדנו“ שביבי טורח להזכיר כל הזמן

    שורה תחתונה זרקת כפפה יאללה תחזור ננסה להרים אותה איחשהו

  • רון ברייטמן כותב :

    תודה רבה לך על הפוסט המדוייק הזה. אני בעצמי מנסה לכתוב פוסט דומה כבר מספר חודשים ואינני מצליח מכיוון שהפוסט שלי יוצא הרבה יותר מתלהם וכועס. אולי מהמקום שלך אפשר להרגיע את הזעם שמתעורר כשחווים את הטמטום של הממשלה ושל קבוצות גדולות במדינה וההתקדמות לאסון כל יום מחדש.
    אני מבטיח לנסות לכתוב את הפוסט. בנתיים כמה נקודות תוספת למה שכתבת:
    קודם כל הכל נכון ומדוייק ביותר. אחד לאחד.
    כדי להמשיך עם הכיוון שהצעת לגבי שינוי הדיון ומיקוד באסון המדינה האחת נדרש קודם סלוגן כגון האין עם מי לדבר של הימין. כרגע נראה שהסלוגן שכבר השתרש הוא מדינה דו לאומית וכנראה שניתן להשתמש בו אך חשוב להדגיש ולפרט את הנקודות שאתה מציין- שזה השאיפה של הימין המשיחי, עם המשמעויות הבטחוניות הזוועתית שלו, ואולי לא פחות חשוב להבהיר שזה חזון של הקיצוניים בשמאל שחושבים שאפשרי לקיים כאן מדינה עם זכויות שוות לכל מליוני הפלסטינאים שנספח שזה הזוי במידה דומה. זה צריך לשבת טוב בראש של מי שעוד מתלבט.
    כן, אנחנו אנשים חושבים ויוצרים ועלינו לגייס את כל יכולותינו לטובת יצירה של קונספט ברור, שאיתו אפשר להסביר ולשכנע. בנושא זה אני מסכים שחובה לוותר על המילה שלום בשל האפקט השלילי שהיא מעוררת ברוב הציבור (עד כמה שזה חבל) וברצוני להוסיף שחובה גם לוותר על המילה שמאל כי זה מייד מעורר את הקישור לשלום עכשיו וגייס חמישי. במקומו יש להשתמש במילה מרכז שהיא באמת מתארת את המצב נכונה יותר.
    לגבי מנהיגים, לא חסרים דווקא:
    גנץ, בוגי, אשכנזי, דיסקין, כחלון, ריבלין, פרדו, הלוי, יתום, שביט, פרי איילון- עמי. גילון

  • Playmobil כותב :

    וב יפה ומעורר מחשבה אבל איפשהו איבדתי אותך. אתה כותב שהשמאל צריך להציג תקווה, ואחר כך טוען שהשמאל צריך לדבר על סיוט. איפה הצד של התקווה והאם זה לא ישאיר את השמאל במגרש המשחקים של ההפחדות, שהזהרת את השמאל להישמר ממנו ?

  • יגאל סרנה כותב :

    יפה כתבת. אבל מאחר ואתה שם ואני מתרוצץ פה לצערי, חזון שתי המדינות כבר אינו קיים. אנו שזורים זה בזה. יתכן כי החזון צריך להיות מדינה אחת ואיך תתנהל. אתה מציע דרך פשוטה של חלוקה. היא דימיונית.

  • עומר פרצ'יק כותב :

    אחלה פוסט.
    כמה נקודות:
    1) מסכים עם הנקודה שלך שצריך להעביר את השיח מימין מול שמאל למדינה דו לאומית לשתי מדינות לשני עמים.
    2) ביבי אוחז במקל משני הקצוות ותמיד יטען שאין פרטנר ככה שכל עוד אין "לשמאל" דרך להוריד אותו מהמקום הזה האסטרטגיה הזו נידונה לכשלון.
    3) ביבי הוא מלך השחמט הפוליטי של ישראל, גם אם נעביר את השיח למונחים מדינתיים האלה, עד שיימצא לו יורש שיוכל לנצח אותו אנחנו נמשיך לשחק ב V15 ונפסיד.
    4) בעוד אתה ואני (ועוד כמה אנשים) עוקבים מרחוק על מה שקורה ומרגישים שאנחנו חלק, ילדי גבעות מסיעים סבתות לקלפי ושותלים אנשים בארגוני שמאל. הדיון התיאורטי שלנו על גבי המסך הוא הרבה פחות אפקטיבי בסקייל של מדינת ישראל ביחס לעבודת השטח והימין קורע לנו את הצורה במונחים של עבודת שטח.

  • חני כרם כותב :

    אחלה פוסט. בהמשך לדבריו של עומר פרצ'יק, והלינק למעלה לנאום של דני דיין, רוצה לומר שאת השינוי צריך לחפש ולעשות מלמטה למעלה. לצורך הפשטה אנחנו מחפשים תמיד רעיונות שיגיעו מלמעלה ויחלחלו למטה. בפועל, זה לא יכול לעבוד. עד שלא תהיה תשתית אידאולוגית שתדבר עם אנשים אמיתיים בגובה העיניים,כולם ימשיכו לקטר ולבכות בפייסבוק. האסטרטגיה הכי טובה בעולם לא יכולה להתבצע אם אין מנגנון ותשתית אנושית שמיישמת אותה. לצערי, יאיר לפיד כבר מבין את זה ופועל בכיוון. הימין כבר מזמן שולט בשטח. באופן אישי, אשמח מאד לדעת על יוזמות של פעילות שטח אידאולוגית רצינית שמתבצעת ואפילו לתרום ממרצי וזמני.

  • עמיעד כנה כותב :

    אחלה מאמר.
    אפשר לסכם שהמחנה (הדו) לאומי ניצח

  • עמוס כותב :

    פוסט כתוב נהדר תקן אותי עם טעיתי לציונות הדתית יש דרך שלישית להערכתי הוא לא מדבר על זה בגלוי הוא מאוד מעשי ופחות פתפתן . הוא מבין שהזמן עוד לא בשל הוא עדין מבסס את כוחו הפוליט
    י הוא מכניס את אנשים שלא לתפקידי מפתח לצבא ולשבכ וכ"ו (פיגלין רומז על זה הוא רוצה לפצות את הערבים בהרבה כסף ולהוציא אותם מפה ) אני מאמין שהציונות הדתית שבצורה זו או אחרת חושבת בכוון הזה היא מחכה לשעת כשר נראה לי שמצפה לנו פה עתיד מכוער מאוד השמול לצערי לא יספיק לעלות לשלטון קשה לשנות בזמן קצר כול כך
    לראות את השמול בשילטון זה נס שלא נספיק לראות אותו הזמן קצר והטרוף גדול

  • Zeev כותב :

    סלח לי
    במקום קודם לנתח את שני הרעיונות
    אתה קודם מסמן את המטרה ( שתי מגינות) ואחר כך קורא לזרוק בוץ על הרעיון שלא נראה לך
    אז לדעתי שתי מדינותמכבר הוחלטו באום ב47
    זה לא חדש
    אין שתי מדינותמבגבולות 67 תוציא לך את זה מהראש
    אתה מוען לשתי מדינות יהודית וערבית בגבולות החלוקה?
    שתי מדינות זה הגברת הלאומיות והטרור
    זה כבר הוכח
    מדינה אחת עם שוויון זכויות מלא אינה מפחידה אותי בכלל
    מי שרוצה שיילך לבית כנסת ומי שרוצה שיילך למסגד
    אתה וחבריך ממילא ממילא תמשיכו לשבת בבתי קפה בתל אביב
    אז מה אכפת לך?
    יהיו 30 חברי כנסת ערבים, 8 שרים ערבים כולל סגן ראש ממשלה
    יש לדמאל בעיה ים שוויון זכויותמלא ללא הבדל דת?
    לא ידעתי

  • אלי כותב :

    המדינה הדו-לאומית כבר פה. הכיבוש וגדר ההפרדה קצת מסתירים אותה אבל היא לגמרי כאן והיא עובדה מוגמרת. ההבדל היחיד הוא בין מי שיגיע מוכן ליום שבו זה יוכרז רשמית ומי שיהיה מופתע. עכשיו זה הזמן לתכנן איך להגיע למצב הזה בלי שזה יהיה אסון בלתי הפיך, וזה לא חייב להיות אסון בלתי הפיך. בחלקים מהצפון ומהדרום חיים יותר ערבים מיהודים והמדינה היהודית עדיין שורדת. אפשר לשים על השולחן הצעות שיהפכו את העתיד בישראל ליותר נסבל, בלי להפוך לדרום אפריקה, רואנדה או יוגוסלביה

  • הילה כותב :

    הי,
    אם אפשר להציב אופוזיציה לתגובות :)
    בכוונה או שלא השמטת מהשתלשלות האירועים את ההתנתקות שהגיעה בערך בין אוסלו להיום. ההתנתקות, ובעיקר ההפגזות שהגיעו אחריה, היו לדעתי המסמר האחרון בארון השלום אצל רוב הזולגים משמאל לימין של השנים האחרונות. האמת העצובה היא שכל כמה שנים מגיעה תזכורת כואבת לעובדה שכרגע, עושה רושם שבאמת אין עם מי לדבר.
    בנוסף, אני חושבת שיש דיסוננס בין החיים על סף התהום הישראלית, כפי שמוצגים בתקשורת לבין החיים האמיתיים , שהם לא רעים בכלל עבור רובנו.
    רובנו לא נכנעים כל כך בקלות לשטיפות מוח של הממסד, ולומר שהסיבה היחידה שבגללה אנחנו ממשיכים להצביע לימין (המתון) היא כי האכילו אותנו בסיסמאות היא עלבון. אומרים שאוטוטו אף אחד בעולם לא ידבר אתנו יותר ושאנחנו נמצאים על סף בידוד חברתי מלא – אבל מעשית הייצוא רק מתגבר.
    ודבר אחרון – האופורטוניזם של השמאל הישראלי עבר גבול מסוים ואנשים מגיבים לזה. למען שמירה על רמת חיים השמאל הישראלי עושה הרבה פחות ילדים מכל מגזר אחר, וגם לפעמים עוזב את הארץ לגמרי. אם מדברים על דמוגרפיה, ההתחזקות הבלתי נמנעת של המגזר הדתי והחרדי צריכה להפחיד הרבה יותר את מי שאורח החיים החופשי שלו חשוב לו. זו בעיה לדבר על הגברת ההשפעה כשאתה חלק מציבור שגוזר על עצמו כליה…
    מקווה שלא עצבנתי אף אחד יותר מדי :)
    תודה על ההקשבה וחג שמח,
    הילה

  • Ofer כותב :

    זה חזק ונכון אבל ארוך ומסורבל מדי – כמה אנשים באמת יקראו את הכל, ובעיקר מי. השמאל צריך ללמוד מהימין ניסוח תמציתי. וכאן יש הזדמנות – ״לא למדינה דו לאומית! כן לדמוקרטיה!״

  • Ady כותב :

    אתה פספסת עוד חלופה – וככל שתהיה בעייתית יש לה כנראה רוב כרגע – ניהול הסכסוך במצב הקיים. לא מדינה אחת ולא שתיים.
    החלופה הכי גרועה היא הטקטיקה והאסטרטגיה של החבורה שבשלטון כרגע.

  • G. R. Dujardin כותב :

    ישראל צועדת במגמה העולמית של בדלנות, קסנופוביה ופתרון קונפליקטים באמצעות כוח ונשק. מדינות האו"ם אולי מדברות גבוהה-גבוהה נגד הכיבוש הישראלי בפלסטין, אך בחלק מאותן מדינות, יש סחף ציבורי משמעותי לכיוון שנאת זרים ובדלנות – ארה"ב עם 40% תמיכה בפאשיסט המקשקש במלתחות, מרין לה פן בצרפת… ועוד כמה מדינות ממזרח אירופה. אה, וגם בריטניה.

    במצב כזה, אני לא רואה איך ה"שמאל" הישראלי יכול להיות יותר צדיק מה"הומניסטים" האוקסידנטליים הגדולים.

  • אביעד כותב :

    כרגע יש מדינה יהודית עם כוחות שקוראים להפוך אותה למדינת כל אזרחיה, אותם קולות שקוראים לתת לערבים ריבונות בארץ ישראל למען לא נהפוך למדינת כל אזרחיה. למרבה האירוניה

    הטיעון הזה לא אמין.
    במיוחד כשיש רוב של 70% פלוס נגד מתן אזרחות לערבים ביו"ש (התומכים הם ציבור ימני סהרורי בראשות רובי ריבלין, ציבור שמאלני סהרורי בהנהגת דב חנין והערבים שכבר קיבלו אזרחות).

    אז כן, החלטות יכולות להתקבל בניגוד לדעת הרוב המוחלט באמצעות לחץ בינלאומי שאין סימנים לו כרגע (ומי שעיניו בראשו מבין שגם לא יבוא כי העולם המערבי לא רוצה לדחוף את המדינה למלחמת עצמאות2).

    אבל אם מוכרחים לבחור בין אפוקליפסת ה2 מדינות לבין אפוקליפסת אזרוח ערביי י"וש אז בוא לפחות נשים על השולחן אפוקליפסה שלישית, כזו שלפחות ברור שאם נצלח אותה יסתיימו צרותינו. טרנספר. אבל זה רק ללחוצי הפיתרון, כי יש המונים שלא חושבים שההחלטה תגזר עלינו בשנים הקרובות או הרחוקות או בכלל ושדווקא הכוחות הגלובלים והדמוגרפים פועלים לטובתנו.
    לשם אני חושב שהשמאל צריך לנווט ואז באמת אדרש לקבל החלטה קשה, האם אני לחוץ לפתרון ומוכן לשלם את המחיר עכשיו? או שאני מעדיף להמר שבעתיד המחיר יהיה זול יותר ועד אז נסבול את מה שאנחנו כבר מכירים. החלטה קשה, ראסמי

  • Evyatar כותב :

    אכן מילים כדורבנות…
    מאוד מסכים עם הכיוון שרן כותב. הדרך היחידה להציל את המדינה היהודית והדמוקרטית מאובדן זהותה וציביונה בתוך מדינה דו לאומית או מדינת אפרטהייד היא באמת הצבת אלטרנטיבה מעשית ורציונאלית לאידיולוגיה של הימין שכיוונה כאמור ברור, גם אם לא במוצהר.
    נדמה לי שגם בהיעדר פרטנר, וגם אם היונה שהבטיחו, שבה שוב ושוב אל התיבה ולא מוצאת את ענף הזית הנכסף, נדמה לי שגם במצב זה, יש שני דברים משמעותיים שאפשר לעשות:
    1. הסברה כפי שרן מיטיב לבטא בבלוג: מדינה האחת או שתי מדינות על כל המשתמע מכך.
    2. נקטית צעדים מיידיים שאינם תלויים בצד הפלסטינאי בסכסוך שמטרתם: א. שמירה על אפשרות להיפרדות עתידית. ב. יצירת תנאים לחיזוק המתינות והפרגמטיות בצד הפלשתינאי בתקוה שבעתיד ייווצרו התנאים למו"מ רציני ומעשי.
    אילו צעדים נגזרים מטרות אלה, או- כיצד שומרים על האפשרות להיפרדות עתידית לשתי מדינות?
    פשוט מאוד:
    הפסקת בנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות ובהמשך, פינוי חד-צדדי של התנחלויות אל תוך הגושים תוך שמירה על פריסה של צה"ל בהתאם לשיקולי הביטחון.
    וכיצד ניתן לחזק את המתינות ואת הציבור הפלסטינאי הפרגמטי וחפץ החיים ? נורא פשוט גם…
    צמצום ככל הניתן של חיכוך מחולל ומעצים שנאה (הסרת מחסומים ככל הניתן, מניעת חיכוך בין אוכלוסיות עויונות ונירמול מקסימלי של שגרת החיים בהתאם לשיקולי הביטחון ולא בהתאם לשיקולים משיחיים)ולבסוף חיזוק שיתוף הפעולה האזרחי כלכלי עם מוסדות וארגונים פלשתינאים המעוניים לקדם את החברה והכלכלה.
    מי אמר שאין תוכנית? מי אמר שאין אלטרנטיבה?
    אז מה חסר? למה השמאל מתעקש להישאר מנותק מהמציאות?

  • צבי פרנק כותב :

    ניתוח מצויין. לרגע חשבתי שהנה השמאל שממנו באתי ולו הצבעתי כל חיי, אולי תהיה לו תקומה… ואז סיימת בדיוק באותה שלולית עכורה שלא תתרומם לעולם. שתיים או אחת, באמת? אתה רציני?

    אז כך, הרעיון של מדינה אחת אם שיוויון זכויות מלא כולל זכות הצבעה הוא סוף החזון הציוני, עד כאן יש הסכמה. בוא נדבר רגע על האופציה השניה זו של שתי המדינות. האופציה הזאת ניתנת לישום בכמה אופנים:

    1. מדינה מלאה עצמאית בכל מובן אפשרי.
    2. מדינה מלאה עצמאית בכל מובן אפשרי שנמצא איתנו במצב מלחמה ולכן אין לה שליטה על גבולותיה ונמצאת בסוג של מצור.
    3. מדינה מלאה שהשלטון בא מוחזק במקומו על ידי מדינת ישראל.

    אז כך רן. שתיים או אחת, כן? בוא נפשיל שרוולים ונגש לעבודה. בוא גם נראה מה כבר הספקנו. בעזה התחלנו עם אפשרות אחת לעיל. עזה היתה על מסלול של מדינה עצמאית לכל דבר ועיניין, ואז עלה החמאס נכנס איתנו למצב מלחמה מתמיד והגענו למצב שניים לעיל. יש מדינה אבל אין לה שליטה על הגבולות מסביב. בגדה השלטון מוחזק על ידי מדינת ישראל שאם לא כן הוא היה הופך מייד לעזה שנייה.

    לצערי חזרנו לאין פרטנר. כבר הלכנו על שתיים או אחת. בחרנו שתיים יצאו שלוש. אז זה הסטטוס קוו. שלוש מדינות. אחת שאנחנו איתה במצב מלחמה ומטילים עליה מצור והשנייה שאנחנו מחזיקים בא שלטון על כידונינו

    אז מה היה לנו. מדינה אחת או שתיים. אחת אסון. שתיים בא בכמה טעמים. שתי מדינות שכנות שחיות בשלום; לא במלאי, נגמר, אין פרטנר… שתי מדינות במצב מלחמה עם מצור – יש. שתי מדינות עם משטר רופף שמוחזק על כידונינו – יש. אז זהו, מימשנו את החזון עד כמה שאפשר בלי ההוא… הפרטנר ועכשיו תציע משהו מלא תקווה שהוא גם מחובר למציאות.

  • צופית אברהם כותב :

    תתפלא, אבל אני מבינה את בחירתך להישאר שם במיוחד כמשפחה עם ילדים. לא רק שסל המצרכים כולל חינוך מאוד מאוד יקר בארץ, הרי שמעבר לעמדות הפוליטיות של ימין ושמאל מה שהכי גרוע וכואב הוא הפילוג וההדרה שעושים באוכלוסיות שלמות כאן. השיח הציבורי שמגיע לרמות בלתי אפשריות של רדידות, שקר וחוסר אמינות.

    ממשלה עם אפס ערכים שכל מה שהיא יודעת זה להשתלח ולשלח את כולם אחד בשני.

  • עמית כותב :

    קראתי את הפוסט המעניין מתחילתו ועד סופו.
    אפשר למנות אותי בין האנשים ש״זזו ימינה״ עם השנים – לא שאני מצביע למפלגות הימין, אבל אני כבר לא מאמין להבטחות הסרק של מפלגות השמאל על חזון השלום, ואם להיות כנה, הטיעונים של חלק ממפלגות הימין מתחילים להישמע לי נכונים במידת מה – בעיקר זה הטוען שאין פרטנר.
    אני לא חושב שהפתרון של הצגת האלטרנטיבה של אחת או שתיים הוא הפתרון של השמאל – זה לא באמת מדבר לאנשים, הרי אנחנו סוגרים 50 שנות כיבוש בלי שקיבלנו לתוכנו את הפלסטינים, אז ישאל את עצמו מי שישמע את האלטרנטיבה, מה מונע מאיתנו להמשיך עוד 50 או 100 או 500 שנה לעשות אותו דבר, כלומר לשלוט ביו״ש ולהשאיר לפלסטינים לנהל את חייהם ברמה הבסיסית, כמו היום?
    מבחינת רוב הישראלים, זה שפלסטינים עומדים שעות ארוכות במחסומים מעניין כקליפת השום, והרבה יותר חשוב להם מי הודח אתמול בהישרדות או איזו מכונת קפה לקנות לבית.
    הלחץ של העולם עלינו קיים כבר עשרות שנים, אבל כשיש שני צדדים מסוכסכים שלא באמת רוצים ליישב בינהם את ההסכם, גם לחץ בינלאומי הוא חסר השפעה אמיתית. למעשה, נראה שהעולם קצת התייאש מאיתנו – אובמה נכנס לבית הלבן לפני שמונה שנים וסבר שהוא יצליח לעשות פה מהלך, אבל די מהר הבין ש״אין לו עם מי לדבר״, וזנח גם הוא את הטיפול בסכסוך השולי שלנו.
    מה שהוריד עוד יותר את חשיבות הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא האביב הערבי שפרץ באזור, והפר את היציבות במדינות המזרח התיכון, יחד עם הסכם הגרעין האיראני, שהפך את המדורה להיות מבוססת על שנאת סונים-שיעים. האיום השיעי על מדינות סוניות דווקא הפך את ישראל לבת ברית חשאית באותן מדינות, כדוגמת סעודיה ומצרים, על תקן האויב של האויב שלי הוא חבר שלי.
    כל אלו ועוד גורמים גלובליים הפכו את הסכסוך הישראלי פלסטיני לשולי בנוף המזרח תיכוני, ובקרב הישראלים כבר התרגלנו למצב קיים, שבו פעם בכמה שנים יש מבצע של חודש בעזה עם טילים למרכז, פעם בכמה שנים יש אינתיפאדה עממית עם כמה עשרות הרוגים בשנה… והחיים ממשיכים כסדרם.

    בינתיים ההתנחלויות הופכות למוצקות יותר ויותר בקרקע – אם בזמן הסכמי אוסלו דובר על פינוי אפשרי של 200 אלף מתנחלים, הרי שכיום מדובר כבר על חצי מיליון, והאפשרות לפינוי הולכת ומתרחקת (מספיק להיזכר בכמות המשאבים שנדרשה כדי לפנות אלפים בודדים מגוש קטיף לפני כעשור כדי להבין שאין למדינה יכולת לפנות כמות כה גדולה של תושבים – וזאת עוד לפני ההיתכנות הפוליטית למהלך שכזה).

    אם השמאל רוצה להציע אלטרנטיבה, היא צריכה להיות פתרון אמיתי לבעיה ולא איום על מדינה דו לאומית. זה צריך להיות משהו מחוץ לקופסה, כזה שיבטיח שהאיום הפלסטיני לא ירצה ולא יוכל להרים ראש נגדנו, משהו שונה ממה שדיברו עליו עד עתה.

  • Ayelet Avni כותב :

    מסכימה עד הפסקה האחרונה. אתם הרי כבר לא תחזרו לארץ, let's face it. אתם תשארו לכם שם, תשלחו לנו תחתונים וגופיות. הבן שלי יתגייס עוד שנה וחצי, הבן השני עוד שמונה, והכל כמנהגו ינהג. חייתי שנתיים בחו"ל. מכירה את השאלות היפות האלה איפה אני ארצה לגדל את ילדיי. יקירי, תחשוב על ההווה. אתה כבר מגדל אותם בתרבות אמריקאית. אם הם בבית ספר לא יהודי, איפה שהבן שלי למד, אז הם גם שרים את ההמנון האמריקאי כל בוקר. הם אמריקאים.

הגיב/י. זה חוקי !

באפשרותך להגיב או לשלוח טראקבק מאתרך. באפשרותך גם להירשם ולקבל עדכונים באמצעות RSS.

תגיות HTML מורשות לשימוש:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

הבלוג תומך בצלמיות. באפשרותך להירשם באתר Gravatar.